באיזה צד זה שמאל?

פורסם בקטגוריות אירוע מספר 1, כללי, על הרשת, על השמאל בתאריך 11 בינואר, 2010 על ידי hareshet – 4 תגובות
פוסט אורח מאת אברום בורג על השמאל ואיפה המקום הנכון להיות בו

אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הסוכנות לשעבר, אשר התארח בכינוס היסוד של הרשת במסגרת פאנל השמיניה של מפלגת העבודה, מייעץ לחברי הרשת ולכל שמאלן מתחיל מאיפה להתחיל

 

בכל העולם המערבי השמאל דועך

הסיבות לכך גדולות מאיתנו ומגוונות, על פי המקום, החברה וקורותיהם. אבל אצלנו ההעלמות של השמאל דרמטית הרבה יותר. נראה שהשמאל פשוט פג והורד מהמדפים. את מקומו ירשו מבנים חלולים כ"קדימה”, אונאת תדמיות מסוג ברק ואשליות מילוליות דוגמת נתניהו. אבל תפיסת עולם מלאה, משנה סדורה של שמאל מהותי, לא קיימת כאן כבר הרבה שנים.

לשמאל באשר הוא ישנן כמה הנחות יסוד:מחוייבות לחירויות יסוד, שיוויון לכל - המינים, המוצאים, האמונות והדעות - וחתירה פעילה לצדק חברתי וממנו האנרגיה למאבקי השלום, ההידברות ותיקון העולם. במשך שנים ארוכות היה השמאל הישראלי הכוח היוצר של הרעיונות החברתיים והמדיניים. אין כמעט רעיון או תובנה שלא החלו את דרכם בשמאל (להוציא את האוטונומיה המוזרה של מנחם בגין בשנות השמונים ואת מדינת ההלכה של ימינו אנו). גם הטראנספר וגם חזון שתי המדינות נולדו אי שם בתוככי תנועות העבודה. ובשנים האחרונות – יוק! אין יותר רעיונות חדשים, אין תובנות ואין אנרגיה למאבק.

ההתרוקנות כמעט מלאה. אהוד ברק הוליד והכשיר את שרץ האסטרטגיה של "אין שותף" ואין עם מי לדבר כעילת על לכשליו שלו. אנשי העבודה המציאו את חומת ההפרדה כתחליף להידברות והיו שותפים נילהבים לחד צדדיות השחצנית של שרון שהביאה אותנו עד הלום בלי להפסיק להלום. פשיטת רגל ערכית מלאה ומקפת שרבים משותפיה הפכו לעברייני שלום מועדים.

החברה האזרחית נוטלת על עצמה אחריות מעשית לכל מה שהשמאל היה צריך לעשות ונבהל. החברה האזרחית הפכה לאחראית למחאה נגד גדר ההפרדה בבילעין למה חברי ה”רשת לא שם”?, והיא נוכחת בתצורה אחרת שלה בשיח' ג'ארח ולמה ג'ומס לא שם מדי יום שישי? חבריה מקימים אגודות ועמותות בתחומי הרווחה, החינוך, והשיוויון. החברה האזרחית מחליפה את הרבנות הראשית בעריכת קידושין והקמת משפחות בישראל, היא מעוררת סולידריות ומעודדת התנדבות ומעורבות חברתית.בלא מגע יד אדם פוליטי שמאלי. היא היא הרשת החברתית האמיתית של ישראל והשמאל הפוליטי פשוט אדיש כלפיה אילם ונעלם. הוא לא שם ולכן הוא איננו בכלל.
התחום המדיני נובע מתוך האמת של תפיסת עולם חברתית אמיתית. רפיון השלום של השמאל כלפי חוץ קשור בטבורו להעדרה של השקפה אנושית עדכנית ומחייבת כלפי פנים. שמאל לא יכול להיות כזה; אנושי, חברתי, אוהב צדק ורודף שוויון, אם הוא מקבל בלא עירעור ומאבק את המבנה החברתי הנוכחי. זה הרואה בישראל את מדינת "כל יהודיה" ומפנים בלי מחשבה או טירדה את אפלייתם המובנית של חמישית מאזרחי המדינה. שמאל ישראלי שלא מוכן להתמודד עם הכלה והפנמה מוחלטות של ערביי ישראל לתוך המרקם האנושי הלגטימי שלנו לא ראוי לשמו. הוא ימין העוטה עור של שמאל. הוא חלק ממנגנוני האפליה וההפחדה. חוסר הביטחון העצמי הלאומי בקיומה של המדינה, בעוצמת הזהות שלה לא מאפשר למנהיגות השמאל הציוני לנוע הלאה אל מעבר להגדרות עתיקות היומין. אל מה שהוא חיוני היום יותר מכל דבר אחר – בנית גשר יציב ובר קיימא בין אוכלוסית הרוב היהודית למיעוטיה הלא יהודיים. שמאל שלא עולה על באריקדות בשל אפליה מוסדית מרושעת של אחד מכל חמישה ישראלים הוא שמאל מושחת מבחינה ערכית ואפסי מבחינה פוליטית. שמאל שלא נלחם על קואליציה "כל אזרחיה" ו"כל קהילותיה" מאבד את הלגטימיות הערכית שלו ולעולם לא יעשה שלום. לא עם עצמו, לא עם עצמנו ולא עם שכנינו.
 

דברים שרואים משם

פורסם בקטגוריות על הרשת, על השמאל בתאריך 10 בינואר, 2010 על ידי אורי זכי – 4 תגובות

אורי זכי על רשמים פוליטיים ראשונים מוושינגטון, ולקחים לישראל

בתקופה שלאחר השקתה, עדיין התקיים ברשת ויכוח ער על הכיוון שבו צריכה ההתארגנות ללכת: האם לדחוף לאיחודו של גוש שמאל-מרכז גדול כמפלגה הדמוקרטית הישראלית, או לשאוף להקמת גוף סוציאל-דמוקרטי משמאל לקדימה.

בשבועות האחרונים מספר אירועים והתפתחויות פוליטיים שפכו אור על כל אחת מהתפיסות: התרגיל המסריח של ביבי והניסיון לפרק את קדימה הוכיח לאלה שהם "קדימה סקפטיים" שזו מפלגה מלאכותית, שרובה מורכבת מאופורטוניסטים, ושיש הבדל בין ציפי לבני לשאר המפלגה. האירועים גם הטילו צל על יכולתה של לבני להוביל את המחנה.

לכאורה, ניתנה בכך הוכחה לאלה שרואים עדיין במורדי העבודה ומרצ כבסיס למפלגה סוציאל-דמוקרטית משמאל לקדימה.

לא עברו שבועיים ואופיר פינס, אולי התקווה הכי גדולה להובלת מהלך כזה, נשבר (או שנשבר לו) ועזב את המערכת הפוליטית, ובכך כנראה קבר סופית את היכולת לפצל את העבודה.

אנחנו, הצעירים שעדיין מאמינים במערכת הפוליטית, שמשוועים לכינונו מחדש של שמאל פוטנטי, עלולים פשוט להיכנס לדיכאון: שום דבר לא עובד. אף אופציה לא קיימת.

אני חושב שבדיוק להפך: זו הוכחה נוספת, שאין לנו יותר ממה לצפות מדור המנהיגות הקודם. שעלינו לגרום לדברים לקרות ולא לחכות שהם יקרו מעצמם ובטח שלא לסמוך על כל מני "מנהיגים" שיבצעו אותם. אנחנו כבר מספיק מנוסים, אבל עוד מספיק נאיביים במובן הטוב של המלה כדי להוביל תהליכים.

לפני עשרה ימים עזבתי את ישראל לארה"ב על מנת להיות מנהל המשרד של בצלם בוושינגטון במשך השנתיים הקרובות.

גם לפני שעזבתי לא הסתרתי את דעתי שלא רק השמאל, אלא המערכת הפוליטית כולה זקוקה להתאגדות למפלגות גדולות.

מאז שאני כאן וחשוף למערכת דו-מפלגתית תוססת התחזקתי בדעתי זו: מצד אחד, ארה"ב מחולקת פוליטית כמו שלא היתה שנים ארוכות. שמונה השנים המאד רדיקליות (לימין) של בוש, והריאקציה בדמות הממשל המאד שמאלני של אובמה, יצרו שיח בוטה. אפילו מעטה ה PC ("פוליטיקלי קורקט") שאיפיין בעבר את המערכת האמריקאית נעלם מן העולם. לכל אחד מהמחנות האידיאולוגיים יש תחנת טלביזיה ("פוקס ניוז" הימנית, ו "MSNBC" השמאלנית) עם מגישים רהוטים, מלהיבים ונשכניים (רייצ'ל מדו, קית' אולברמן, ראש לימבו ועוד). הדברים נמצאים על השולחן. ההבדלים קיצוניים. הכפפות הוסרו ויש ממשל ומולו אופוזיציה בויכוח אידיאולוגי סוער.

אני מאמין שגם בישראל אפשר להגיע לכך, בשינויים המתחייבים. צריך לשאוף לאחד כוחות למפלגה דמוקרטית גדולה אחת. מבחינתי, העובדה שלעת עתה נבלמה כניסתה של קדימה לקואליציית התעתועים של נתניהו וברק נותנת זמן יקר לפעולה. ואנחנו, לא אף אחד אחר, צריכים לפעול: לקדם חקיקה שלפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר תהיה ראש הממשלה, לקרוא לחברים דומיננטיים במפלגות הפוליטיות הקיימות להצטרף להקמת גוש גדול (ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, איתן כבל, שלי יחימוביץ ועוד), ובעיקר לייצר פעילות וחשיבה משותפת ברשת שהקמנו, שהיא המסד הטבעי להתארגנות כזו, בהיותה המקום היחיד שבו בארגון אחד פועלים יחד הצעירים הדומיננטיים בעבודה, קדימה, מרצ, לצד אנשים מחוץ למערכת שרואים את התקווה בהתארגנות כזו.

אחרי 40 שנה: בין שי"ח לרשת

פורסם בקטגוריות על הרשת, על השמאל בתאריך 8 בדצמבר, 2009 על ידי תמי זנדברג – 2 תגובות

השבוע יצא לי לדבר עם רן כהן, הבוס שלי לשעבר, על תחילת דרכו הפוליטית. למרות שמטרת השיחה היתה אחרת לגמרי, מצאתי את עצמי פתאום שואלת אותו שוב ושוב על התארגנותה של קבוצת שי"ח (שמאל ישראלי חדש) בהנהגתו, ומצאתי המון קווי דמיון משותפים לסיטואציה שלנו היום.

שי"ח קמה והתארגנה על רקע כניסת מפ"ם למערך עם מפא"י, ב-1968. קבוצה של צעירים מתוך מפ"ם פשוט ידעו שזה בדיוק הכיוון ההפוך מזה שצריך ללכת אליו. זה כמובן לא הפריע להנהגה הבוגרת והממוסדת שלהם להתעלם מהם לגמרי. כעבור כמה חודשים הקבוצה פרשה ממפ"ם בהפגנתיות, ומי שיודע משהו על המכבש של התנועה הקיבוצית ושל מנהיגיה הלאומיים והמקומיים יודע שזה ממש לא היה פשוט.

שי"ח סימנה את עצמה מההתחלה כשמאלית – מתנגדת להחזקת השטחים, וכחברתית – סוציאליסטית במובן הישן. זה לא היה קל לשמור על גבולות הגזרה הפוליטיים, ורן סיפר לי כיצד הם הקפידו כל הזמן לבדל עצמם מקבוצות כמו מצפן מצד אחד, ומהמערך מצד שני.

הטענה העיקרית שלהם היתה – כבר אז – שהשמאל הציוני הממוסד מתרחק מייעודו ולמעשה אינו מתפקד כשמאל. זאת הן במובן המדיני – מדובר על הימים בהם התעצבה הלכה למעשה שאלת השטחים, והן במובן  הסוציאליסטי והסולידרי. ועם זאת, הקבוצה שמרה על ציונות נלהבת וגם על פרוגרסיביות. היא פנתה למערב, והתנערה מהשמאל הסובייטי שהיה בעל משקל באותה תקופה.

ומעל הכל, הקבוצה שאפה לנער את דור המנהיגות, וטענה כי המנהיגים הממוסדים איבדו קשר למציאות הפוליטית הישראלית. כאמור, זה לא היה קל. החברים ספגו קללות בועידות וכינוסים ציבוריים, ונקראו לשיחות בירור בקיבוצים שלהם. חברי הרשת שחברים במפלגות העבודה ומרצ – בראש שתיהן עומדים קיבוצניקים בעבר ובהווה – ושמעיזים להפגין חשיבה פוליטית עצמאית – יכולים לחוש רק הד קלוש של סיטואציה בלתי אפשרית מבחינה אישית זו.

אבל הם המשיכו בדרך. לאט לאט הצטרפו חברים נוספים. כינוסים שבועיים בדירות ובכיתות באוניברסיטה הציגו למשתתפים דיונים ושיח פוליטי מצד הוגי דעות ומנהיגים שהיו רלוונטיים לדעתם. גם מנהיגות פנימית צעירה צצה והתגלתה עם הזמן. כעבור שנים ספורות הקבוצה – שנקראה כבר "תכלת-אדום", חברה לזרם הציוני מפורשי מק"י והם רצו יחד בבחירות להסתדרות ולכנסת במסגרת המשותפת "מוקד". בהמשך חלקים מהם עברו לשל"י ובהמשך לרצ, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

נוסטלגיה היא יועץ רע. יש הרבה הבדלים בין אז והיום, ומטרתי אינה להתרפק על תקופה שאפילו לא נולדתי בה. להפך. הלקח שלקחתי מהסיפור המרתק הוא שבכל תקופה ובכל מצב, אסור לפחד וצריך לעשות. הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הוא לשמור על האמת ועל הכנות ולהאמין בעצמנו. חלקים מהמציאות הפוליטית של היום ברורים לנו, חלקים אחרים עדיין לא התבהרו. ברור לנו שאנחנו צריכים להיות חלק מתהליך החיפוש, ולזכותנו ייאמר שאנחנו לפחות יודעים איפה לחפש, ולא פחות חשוב – איפה לא.

שירה מפרקת חומה

פורסם בקטגוריות אירועים ויוזמות, כללי בתאריך 2 בדצמבר, 2009 על ידי hareshet – אין תגובות

ערן הדס, משורר ופעיל בקבוצת גרילה תרבות, על גדר ההפרדה וכוחה של שירה

ביום חמישי הקרוב, ה3 בדצמבר, נצא משוררים ישראלים ופלסטינים למחות נגד אחד מסמלי הפרות זכויות האדם הקשות ביותר של העשור האחרון – מכשול ההפרדה. המשך קריאה »

תכנית העבודה של הרשת

פורסם בקטגוריות כללי, על הרשת בתאריך 1 בדצמבר, 2009 על ידי תמי זנדברג – 3 תגובות

מצגת – תוכנית עבודה
פתוחה לדיון והערות

הרשת חייבת סדר יום

פורסם בקטגוריות כללי, על הרשת בתאריך 25 בנובמבר, 2009 על ידי admin – 10 תגובות

תומר מינץ בתהיות על הרשת

הייתי בקומה העליונה של ה"האב" בפעם הראשונה שקראו לרשת רשת, וגם בפעם שקדמה לזה. הייתי גם ב"לופט החדש של קסטיאל". הרשת נראתה לי דבר מגניב וייצרה אצלי הרבה מאוד ציפיות. קיוויתי וחשבתי שהיא תהיה הדבר המיוחל הזה, שיגרום לי להניח את העט בשעה 18:00, לצאת מהמשרד האפרורי, ולהתעסק קצת בפוליטיקה. המשך קריאה »

קדימה? כן, גם

פורסם בקטגוריות כללי, על השמאל בתאריך 23 בנובמבר, 2009 על ידי אורי זכי – 11 תגובות

אורי זכי בפוסט תגובה לאיתי אשר לגבי תפקידה של קדימה במפה הפוליטית

בפוסט שלו "אולי עדיף כבר להתפקד לקדימה?" תוהה איתי אשר מדוע צצות בשמאל חדשות לבקרים התארגנויות על מפלגתיות חדשות, ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במטרה האפרורית אך החשובה ביותר, שהיא פירוק והרכבה של מסגרת פוליטית חדשה. איתי כותב כי הוא מתכוון להציג בשבועות הקרובים מספר חלופות אפשריות לכך, ואת הפוסט הראשון הוא מקדיש לחלופה של התפקדות לקדימה, כסוג של ברירת מחדל.

מכיוון שאיתי כולל את הרשת כאחת מאותן התארגנויות על מפלגתיות, בחרתי לכתוב כמה מלים כתגובה לפוסט שלו, ולקראת הדיון שאנחנו מקיימים ברשת ביום רביעי הקרוב. המשך קריאה »

ואולי כבר עדיף להתפקד לקדימה?

פורסם בקטגוריות כללי, על השמאל בתאריך 22 בנובמבר, 2009 על ידי איתי אשר – 2 תגובות

ההצטמקות המכאיבה בכוחו האלקטורלי של השמאל מצריכה לצד הדיון האידיאולוגי גם דיון קונקרטי בחלופות להתארגנות במסגרת רשימות. המאמר הנוכחי דן באופציה שאין מרבים לדון בה – התפקדות לקדימה

פוסט אורח מאת איתי אשר*

בטור הקודם ניסיתי להבין מדוע בשמאל הישראלי המוכה והחבול צצות חדשות לבקרים התארגנויות על-מפלגתיות חדשות ("המטה הסוציאל-דמוקרטי", "הרשת", "אפשר אחרת", "חברה אחרת אפשרית" ועוד) ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במשימה האפרורית והחשובה ביותר: פירוק והרכבה של רשימות לקראת הבחירות הבאות. ברשימה הנוכחית וברשימות הבאות אני מבקש לבחון כמה חלופות לבניית רשימות כאלה. המשך קריאה »

הרשת – מפגש המשך

פורסם בקטגוריות כללי, מפגשים בתאריך 20 בנובמבר, 2009 על ידי תמי זנדברג – אין תגובות

אחרי המפגש המוצלח, אנו נערכים להמשך הפעילות השוטפת.

דיון פוליטי וארגוני של הרשת יתקיים ביום רביעי, 25 בנובמבר, בשעה 18.30 בלופט של קסטיאל, רח' בן יהודה 32 (פינת שלום עליכם) תל אביב.

בתכנית: דיון פוליטי במטרות הרשת. יפתחו: אורי זכי, מעין אמודאי ואבי וידרמן.

הצגת תכנית העבודה של הרשת: ארז אבו.

תנחה: תמי זנדברג

בואו לשמוע ולהשפיע

לזכרו של דרור שטרנשוס

פורסם בקטגוריות כללי, על השמאל בתאריך 12 בנובמבר, 2009 על ידי דרור מורג – תגובה אחת

דרור מורג על דרור שטרנשוס, שהלך השבוע לעולמו בגיל 52

 

הלילה הלך לעולמו חבר ואיש יקר.

דרור שטרנשוס, ממקימי יוזמת ז'נבה, איש שמאל, אסטרטג, אדם שפיו וליבו שווים.
 
מבחינתי, דרור היה איש חזק, אמיץ, שהאמין ביכולת של אדם אחד לשנות. בתקופה שהכרתי את דרור, הוא הקדיש את כל כולו למאבק למען השלום. מאבקו האישי הבלתי יאומן בסרטן נתן לי השראה ומוטיבציה ביכולת של אדם אחד להתגבר על הבלתי אפשרי בעזרת אמונה ונחישות. אני אזכור את דרור כאדם שהאמין בי, שהעניק לי את הזכות לפעול יחד איתו למען מאבק צודק וממושך למען השלום. המשך קריאה »
« פוסטים ישנים