דברים שרואים משם
פורסם בקטגוריות על הרשת, על השמאל בתאריך 10 בינואר, 2010 מאת אורי זכי – 4 תגובותאורי זכי על רשמים פוליטיים ראשונים מוושינגטון, ולקחים לישראל
בתקופה שלאחר השקתה, עדיין התקיים ברשת ויכוח ער על הכיוון שבו צריכה ההתארגנות ללכת: האם לדחוף לאיחודו של גוש שמאל-מרכז גדול כמפלגה הדמוקרטית הישראלית, או לשאוף להקמת גוף סוציאל-דמוקרטי משמאל לקדימה.
בשבועות האחרונים מספר אירועים והתפתחויות פוליטיים שפכו אור על כל אחת מהתפיסות: התרגיל המסריח של ביבי והניסיון לפרק את קדימה הוכיח לאלה שהם "קדימה סקפטיים" שזו מפלגה מלאכותית, שרובה מורכבת מאופורטוניסטים, ושיש הבדל בין ציפי לבני לשאר המפלגה. האירועים גם הטילו צל על יכולתה של לבני להוביל את המחנה.
לכאורה, ניתנה בכך הוכחה לאלה שרואים עדיין במורדי העבודה ומרצ כבסיס למפלגה סוציאל-דמוקרטית משמאל לקדימה.
לא עברו שבועיים ואופיר פינס, אולי התקווה הכי גדולה להובלת מהלך כזה, נשבר (או שנשבר לו) ועזב את המערכת הפוליטית, ובכך כנראה קבר סופית את היכולת לפצל את העבודה.
אנחנו, הצעירים שעדיין מאמינים במערכת הפוליטית, שמשוועים לכינונו מחדש של שמאל פוטנטי, עלולים פשוט להיכנס לדיכאון: שום דבר לא עובד. אף אופציה לא קיימת.
אני חושב שבדיוק להפך: זו הוכחה נוספת, שאין לנו יותר ממה לצפות מדור המנהיגות הקודם. שעלינו לגרום לדברים לקרות ולא לחכות שהם יקרו מעצמם ובטח שלא לסמוך על כל מני "מנהיגים" שיבצעו אותם. אנחנו כבר מספיק מנוסים, אבל עוד מספיק נאיביים במובן הטוב של המלה כדי להוביל תהליכים.
לפני עשרה ימים עזבתי את ישראל לארה"ב על מנת להיות מנהל המשרד של בצלם בוושינגטון במשך השנתיים הקרובות.
גם לפני שעזבתי לא הסתרתי את דעתי שלא רק השמאל, אלא המערכת הפוליטית כולה זקוקה להתאגדות למפלגות גדולות.
מאז שאני כאן וחשוף למערכת דו-מפלגתית תוססת התחזקתי בדעתי זו: מצד אחד, ארה"ב מחולקת פוליטית כמו שלא היתה שנים ארוכות. שמונה השנים המאד רדיקליות (לימין) של בוש, והריאקציה בדמות הממשל המאד שמאלני של אובמה, יצרו שיח בוטה. אפילו מעטה ה PC ("פוליטיקלי קורקט") שאיפיין בעבר את המערכת האמריקאית נעלם מן העולם. לכל אחד מהמחנות האידיאולוגיים יש תחנת טלביזיה ("פוקס ניוז" הימנית, ו "MSNBC" השמאלנית) עם מגישים רהוטים, מלהיבים ונשכניים (רייצ'ל מדו, קית' אולברמן, ראש לימבו ועוד). הדברים נמצאים על השולחן. ההבדלים קיצוניים. הכפפות הוסרו ויש ממשל ומולו אופוזיציה בויכוח אידיאולוגי סוער.
אני מאמין שגם בישראל אפשר להגיע לכך, בשינויים המתחייבים. צריך לשאוף לאחד כוחות למפלגה דמוקרטית גדולה אחת. מבחינתי, העובדה שלעת עתה נבלמה כניסתה של קדימה לקואליציית התעתועים של נתניהו וברק נותנת זמן יקר לפעולה. ואנחנו, לא אף אחד אחר, צריכים לפעול: לקדם חקיקה שלפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר תהיה ראש הממשלה, לקרוא לחברים דומיננטיים במפלגות הפוליטיות הקיימות להצטרף להקמת גוש גדול (ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, איתן כבל, שלי יחימוביץ ועוד), ובעיקר לייצר פעילות וחשיבה משותפת ברשת שהקמנו, שהיא המסד הטבעי להתארגנות כזו, בהיותה המקום היחיד שבו בארגון אחד פועלים יחד הצעירים הדומיננטיים בעבודה, קדימה, מרצ, לצד אנשים מחוץ למערכת שרואים את התקווה בהתארגנות כזו.