ההצטמקות המכאיבה בכוחו האלקטורלי של השמאל מצריכה לצד הדיון האידיאולוגי גם דיון קונקרטי בחלופות להתארגנות במסגרת רשימות. המאמר הנוכחי דן באופציה שאין מרבים לדון בה – התפקדות לקדימה

פוסט אורח מאת איתי אשר*

בטור הקודם ניסיתי להבין מדוע בשמאל הישראלי המוכה והחבול צצות חדשות לבקרים התארגנויות על-מפלגתיות חדשות ("המטה הסוציאל-דמוקרטי", "הרשת", "אפשר אחרת", "חברה אחרת אפשרית" ועוד) ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במשימה האפרורית והחשובה ביותר: פירוק והרכבה של רשימות לקראת הבחירות הבאות. ברשימה הנוכחית וברשימות הבאות אני מבקש לבחון כמה חלופות לבניית רשימות כאלה. המשך קריאה »

ה-סיפור של הבחירות האחרונות הוא כשלון השמאל. מפלגת העבודה בראשות המנהיג הישן-חדש אהוד ברק הגיעה לשפל חסר תקדים בתולדותיה של 13 מנדטים, ויחד עם מרצ שגירדה בקושי את אחוז החסימה הגיעו שתי המפלגות – שרק ב-1992 הקימו לבדן ממשלה – למספר המנדטים של מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן.

מסכת התירוצים של שתי המפלגות עתירות הזכויות ההיסטוריות האלה החלה עוד לפני הבחירות. אהוד "עוסק בביטחון ולא בפוליטיקה" ברק, וחיים "ציפי גנבה לנו את הקולות" אורון לא שמו לב למה שהתרחש ממש מתחת לאפם, ולא מבינים עד היום שבפוליטיקה, הציבור אף פעם לא מטומטם, ואלה הפתקים שלו שנספרים בסוף היום.

חצי שנה לאחר הבחירות מצבו של מחנה השלום לשעבר מחפיר אפילו יותר: ברק עסוק בלאגף את נתניהו מימין בעודו משיל מעליו עוד ועוד מחברי סיעתו, ואילו השאריות של מרצ עסוקות בנסיון נואש לשכנע שלמרות שהציבור היוני הצביע קדימה בהמוניו הרי היא בעצם מפלגת ימין בתחפושת.

השבר האידיאולוגי והמנהיגותי שמאלה מהמרכז הוא כה עמוק, עד כי הוא נתפס כמובן מאליו, ואיש אינו חוקר עוד את גורמיו. ברצוני להציע סיבה חבויה למשבר הזה, שגם אם אינה כל הסיפור, יש בה כדי לשפוך עליו מעט אור. המשך קריאה »

אבי וידרמן, חבר קדימה ממייסדי הרשת, סבור כי בימים אלו, בהם מתחילים לפעפע מנהיגי "הדור השלישי",  הגיע הזמן הנכון לצקת תכנים וליצור מפלגות קוטביות אמיתיות לשבור את המבנה הקיים ואת החשיבה שהורגלנו אליה

זאב ז'בוטינסקי פותח במילים "כן לשבור!" את אחת מרשימותיו המפורסמות ביותר ביוני 1932. במאמרו זה קורא ז'בוטינסקי לשבור את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל אשר לטענתו השתלטה לחלוטין על חיי הפועלים העבריים – עיתים אפילו בכפייה.

מאמר זה של ז'בוטינסקי מסמל בעיניי את הבלבול הגדול הקיים בישראל בין ימין לשמאל – הרי מעולם הימין פה לא היה ימין והשמאל – לא שמאל. תמיד ניתן למצוא במחוזותינו שמרן שמאמין בחלוקת המולדת ולעומתו סוציאליסט הדבק בשלמות הארץ. וכך אנו מוצאים רטוריקה שמאלנית – כן, לשבור (לא חסר הרבה בכדי שהיה נכתב "עולם ישן עד היסוד נחריבה") במאמר המכוון כנגד ארגון פועלים – מן הצד הימני של המפה.

הבלבול הזה נמשך עד ימינו אנו. לא פלא כי אין מבדיל בין שמאל לימין בימים אלו, על אף הקיצוניות המורגשת (מפלגת העבודה כעמוד התמך של ביבי?! Come on…) ביתר שאת. כך למשל, אם נמשיך לפשפש בימי העבר נגלה כי ז'בוטינסקי החזיק במשנה ליברלית מתקדמת ויש שיאמרו אפילו שמאלנית במושגים של היום – אלו אותם חמשת הממי"ם המפורסמים (מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) ז'בוטינסקי סבר כי כל אזרח ואדם זכאים להם (מעניין אם היה מוסיף היום את המ' של פרס: "מכונית לכל פועל" ואת המ' של ביבי: "מחשב לכל ילד" אבל את זה, נשאיר ב"צריך עיון") לעומת זאת, דווקא "אחדות העבודה", אחד הזרמים החשובים של השמאל הישראלי דגלה בגאון, עד לסוף שנות ה-80 בחזון ארץ ישראל השלמה. לאור זאת, מה הפלא שרחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, טען תמיד כי הוא הוא – ההמשך האמיתי של מפא"י ההיסטורית?

הרי בקליפת אגוז שורשי הבלבול. אז מי כאן הימין ומי השמאל? איך ניתן בכל זאת להגדיר את המפה הפוליטית הישראלית? המשך קריאה »

אנחנו בדרך כלל לא נוהגים להגיד שאנחנו מתגעגעים לפוליטיקה של פעם, אבל בכל הקשור לתספורות, אפשר בהחלט לדבר על ערגה.

ואין ספק שיש פה בחירה קשה מאוד באזורי שיא הגרוב בין צחי הנגבי ליוסי ביילין. ייתכן שבמקרה הזה צריך להצביע לפי הלב ולא לפי השכל.

האיחוד ההיסטורי של חברי השמינייה, מינוס הפריזורה, יתקיים בארוע ההשקה של הרשת, ב-2 בנובמבר ב-19:00 בלופט החדש של קסטיאל, בן יהודה 32 ת"א. הנה כל הפרטים.

נראה שבשנה התשיעית לעשור הראשון של המאה ה-21 ניתן לומר שהחברה והפוליטיקה הישראלית עברה, ועוברת, שורה של שינויים ותהליכים פוליטיים (בהם: האינתיפאדה השנייה והפיצול בין הגדה בהנהגת הרשות ורצועת עזה תחת שלטון החמאס, אשר שחקו עד דק את אמונתו של הציבור הישראלי בסיכוי לשלום; בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, אשר העלתה את הסוציאל-דמוקרטיה מן האוב הפוליטי והאיצה את הפילוג בליכוד והקמת "קדימה"; התבססותה של זו האחרונה כגוף פוליטי בר-קיימא המייצג באופן אותנטי חלק מן הציבור הישראלי; הקונצנזוס הרחב – מנתניהו וליברמן ועד רע"מ ובל"ד – בדבר נכונות פתרון "שתי המדינות") אשר מאיימים לדחוק לקרן זווית, אם לא להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, את השמאל הציוני כפי שאנו מכירים אותו. המשך קריאה »

נמרוד ברנע מנתח אבו-כבירית את היעלמותה של השמינייה המיתולוגית של מפלגת העבודה

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה היו: חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, ניסים זווילי, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מרום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה השולטת במנגנון חזק ומסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

המשך קריאה »