פוסטים שתוייגו תחת ’מפלגת העבודה‘

אחרי 40 שנה: בין שי"ח לרשת

פורסם בקטגוריות על הרשת, על השמאל בתאריך 8 בדצמבר, 2009 מאת תמי זנדברג – 2 תגובות

השבוע יצא לי לדבר עם רן כהן, הבוס שלי לשעבר, על תחילת דרכו הפוליטית. למרות שמטרת השיחה היתה אחרת לגמרי, מצאתי את עצמי פתאום שואלת אותו שוב ושוב על התארגנותה של קבוצת שי"ח (שמאל ישראלי חדש) בהנהגתו, ומצאתי המון קווי דמיון משותפים לסיטואציה שלנו היום.

שי"ח קמה והתארגנה על רקע כניסת מפ"ם למערך עם מפא"י, ב-1968. קבוצה של צעירים מתוך מפ"ם פשוט ידעו שזה בדיוק הכיוון ההפוך מזה שצריך ללכת אליו. זה כמובן לא הפריע להנהגה הבוגרת והממוסדת שלהם להתעלם מהם לגמרי. כעבור כמה חודשים הקבוצה פרשה ממפ"ם בהפגנתיות, ומי שיודע משהו על המכבש של התנועה הקיבוצית ושל מנהיגיה הלאומיים והמקומיים יודע שזה ממש לא היה פשוט.

שי"ח סימנה את עצמה מההתחלה כשמאלית – מתנגדת להחזקת השטחים, וכחברתית – סוציאליסטית במובן הישן. זה לא היה קל לשמור על גבולות הגזרה הפוליטיים, ורן סיפר לי כיצד הם הקפידו כל הזמן לבדל עצמם מקבוצות כמו מצפן מצד אחד, ומהמערך מצד שני.

הטענה העיקרית שלהם היתה – כבר אז – שהשמאל הציוני הממוסד מתרחק מייעודו ולמעשה אינו מתפקד כשמאל. זאת הן במובן המדיני – מדובר על הימים בהם התעצבה הלכה למעשה שאלת השטחים, והן במובן  הסוציאליסטי והסולידרי. ועם זאת, הקבוצה שמרה על ציונות נלהבת וגם על פרוגרסיביות. היא פנתה למערב, והתנערה מהשמאל הסובייטי שהיה בעל משקל באותה תקופה.

ומעל הכל, הקבוצה שאפה לנער את דור המנהיגות, וטענה כי המנהיגים הממוסדים איבדו קשר למציאות הפוליטית הישראלית. כאמור, זה לא היה קל. החברים ספגו קללות בועידות וכינוסים ציבוריים, ונקראו לשיחות בירור בקיבוצים שלהם. חברי הרשת שחברים במפלגות העבודה ומרצ – בראש שתיהן עומדים קיבוצניקים בעבר ובהווה – ושמעיזים להפגין חשיבה פוליטית עצמאית – יכולים לחוש רק הד קלוש של סיטואציה בלתי אפשרית מבחינה אישית זו.

אבל הם המשיכו בדרך. לאט לאט הצטרפו חברים נוספים. כינוסים שבועיים בדירות ובכיתות באוניברסיטה הציגו למשתתפים דיונים ושיח פוליטי מצד הוגי דעות ומנהיגים שהיו רלוונטיים לדעתם. גם מנהיגות פנימית צעירה צצה והתגלתה עם הזמן. כעבור שנים ספורות הקבוצה – שנקראה כבר "תכלת-אדום", חברה לזרם הציוני מפורשי מק"י והם רצו יחד בבחירות להסתדרות ולכנסת במסגרת המשותפת "מוקד". בהמשך חלקים מהם עברו לשל"י ובהמשך לרצ, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

נוסטלגיה היא יועץ רע. יש הרבה הבדלים בין אז והיום, ומטרתי אינה להתרפק על תקופה שאפילו לא נולדתי בה. להפך. הלקח שלקחתי מהסיפור המרתק הוא שבכל תקופה ובכל מצב, אסור לפחד וצריך לעשות. הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הוא לשמור על האמת ועל הכנות ולהאמין בעצמנו. חלקים מהמציאות הפוליטית של היום ברורים לנו, חלקים אחרים עדיין לא התבהרו. ברור לנו שאנחנו צריכים להיות חלק מתהליך החיפוש, ולזכותנו ייאמר שאנחנו לפחות יודעים איפה לחפש, ולא פחות חשוב – איפה לא.

הגיע הזמן לחילופי דורות בשמאל

פורסם בקטגוריות על הרשת, על השמאל, על השמיניה בתאריך 1 בנובמבר, 2009 מאת תמי זנדברג – 8 תגובות

ה-סיפור של הבחירות האחרונות הוא כשלון השמאל. מפלגת העבודה בראשות המנהיג הישן-חדש אהוד ברק הגיעה לשפל חסר תקדים בתולדותיה של 13 מנדטים, ויחד עם מרצ שגירדה בקושי את אחוז החסימה הגיעו שתי המפלגות – שרק ב-1992 הקימו לבדן ממשלה – למספר המנדטים של מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן.

מסכת התירוצים של שתי המפלגות עתירות הזכויות ההיסטוריות האלה החלה עוד לפני הבחירות. אהוד "עוסק בביטחון ולא בפוליטיקה" ברק, וחיים "ציפי גנבה לנו את הקולות" אורון לא שמו לב למה שהתרחש ממש מתחת לאפם, ולא מבינים עד היום שבפוליטיקה, הציבור אף פעם לא מטומטם, ואלה הפתקים שלו שנספרים בסוף היום.

חצי שנה לאחר הבחירות מצבו של מחנה השלום לשעבר מחפיר אפילו יותר: ברק עסוק בלאגף את נתניהו מימין בעודו משיל מעליו עוד ועוד מחברי סיעתו, ואילו השאריות של מרצ עסוקות בנסיון נואש לשכנע שלמרות שהציבור היוני הצביע קדימה בהמוניו הרי היא בעצם מפלגת ימין בתחפושת.

השבר האידיאולוגי והמנהיגותי שמאלה מהמרכז הוא כה עמוק, עד כי הוא נתפס כמובן מאליו, ואיש אינו חוקר עוד את גורמיו. ברצוני להציע סיבה חבויה למשבר הזה, שגם אם אינה כל הסיפור, יש בה כדי לשפוך עליו מעט אור. המשך קריאה »

כן, לשבור!

פורסם בקטגוריות על הרשת, על השמאל בתאריך 30 באוקטובר, 2009 מאת אבי וידרמן – 11 תגובות

אבי וידרמן, חבר קדימה ממייסדי הרשת, סבור כי בימים אלו, בהם מתחילים לפעפע מנהיגי "הדור השלישי",  הגיע הזמן הנכון לצקת תכנים וליצור מפלגות קוטביות אמיתיות לשבור את המבנה הקיים ואת החשיבה שהורגלנו אליה

זאב ז'בוטינסקי פותח במילים "כן לשבור!" את אחת מרשימותיו המפורסמות ביותר ביוני 1932. במאמרו זה קורא ז'בוטינסקי לשבור את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל אשר לטענתו השתלטה לחלוטין על חיי הפועלים העבריים – עיתים אפילו בכפייה.

מאמר זה של ז'בוטינסקי מסמל בעיניי את הבלבול הגדול הקיים בישראל בין ימין לשמאל – הרי מעולם הימין פה לא היה ימין והשמאל – לא שמאל. תמיד ניתן למצוא במחוזותינו שמרן שמאמין בחלוקת המולדת ולעומתו סוציאליסט הדבק בשלמות הארץ. וכך אנו מוצאים רטוריקה שמאלנית – כן, לשבור (לא חסר הרבה בכדי שהיה נכתב "עולם ישן עד היסוד נחריבה") במאמר המכוון כנגד ארגון פועלים – מן הצד הימני של המפה.

הבלבול הזה נמשך עד ימינו אנו. לא פלא כי אין מבדיל בין שמאל לימין בימים אלו, על אף הקיצוניות המורגשת (מפלגת העבודה כעמוד התמך של ביבי?! Come on…) ביתר שאת. כך למשל, אם נמשיך לפשפש בימי העבר נגלה כי ז'בוטינסקי החזיק במשנה ליברלית מתקדמת ויש שיאמרו אפילו שמאלנית במושגים של היום – אלו אותם חמשת הממי"ם המפורסמים (מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) ז'בוטינסקי סבר כי כל אזרח ואדם זכאים להם (מעניין אם היה מוסיף היום את המ' של פרס: "מכונית לכל פועל" ואת המ' של ביבי: "מחשב לכל ילד" אבל את זה, נשאיר ב"צריך עיון") לעומת זאת, דווקא "אחדות העבודה", אחד הזרמים החשובים של השמאל הישראלי דגלה בגאון, עד לסוף שנות ה-80 בחזון ארץ ישראל השלמה. לאור זאת, מה הפלא שרחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, טען תמיד כי הוא הוא – ההמשך האמיתי של מפא"י ההיסטורית?

הרי בקליפת אגוז שורשי הבלבול. אז מי כאן הימין ומי השמאל? איך ניתן בכל זאת להגדיר את המפה הפוליטית הישראלית? המשך קריאה »

להמציא את השמאל מחדש

פורסם בקטגוריות על השמאל בתאריך 26 באוקטובר, 2009 מאת תומר רזניק – תגובה אחת

נראה שבשנה התשיעית לעשור הראשון של המאה ה-21 ניתן לומר שהחברה והפוליטיקה הישראלית עברה, ועוברת, שורה של שינויים ותהליכים פוליטיים (בהם: האינתיפאדה השנייה והפיצול בין הגדה בהנהגת הרשות ורצועת עזה תחת שלטון החמאס, אשר שחקו עד דק את אמונתו של הציבור הישראלי בסיכוי לשלום; בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, אשר העלתה את הסוציאל-דמוקרטיה מן האוב הפוליטי והאיצה את הפילוג בליכוד והקמת "קדימה"; התבססותה של זו האחרונה כגוף פוליטי בר-קיימא המייצג באופן אותנטי חלק מן הציבור הישראלי; הקונצנזוס הרחב – מנתניהו וליברמן ועד רע"מ ובל"ד – בדבר נכונות פתרון "שתי המדינות") אשר מאיימים לדחוק לקרן זווית, אם לא להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, את השמאל הציוני כפי שאנו מכירים אותו. המשך קריאה »

השמינייה – רטרוספקט

פורסם בקטגוריות על השמיניה בתאריך 16 באוקטובר, 2009 מאת נמרוד ברנע – 15 תגובות

נמרוד ברנע מנתח אבו-כבירית את היעלמותה של השמינייה המיתולוגית של מפלגת העבודה

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה היו: חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, ניסים זווילי, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מרום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה השולטת במנגנון חזק ומסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

המשך קריאה »