אחרי 40 שנה: בין שי"ח לרשת
פורסם בקטגוריות על הרשת, על השמאל בתאריך 8 בדצמבר, 2009 מאת תמי זנדברג – 2 תגובותהשבוע יצא לי לדבר עם רן כהן, הבוס שלי לשעבר, על תחילת דרכו הפוליטית. למרות שמטרת השיחה היתה אחרת לגמרי, מצאתי את עצמי פתאום שואלת אותו שוב ושוב על התארגנותה של קבוצת שי"ח (שמאל ישראלי חדש) בהנהגתו, ומצאתי המון קווי דמיון משותפים לסיטואציה שלנו היום.
שי"ח קמה והתארגנה על רקע כניסת מפ"ם למערך עם מפא"י, ב-1968. קבוצה של צעירים מתוך מפ"ם פשוט ידעו שזה בדיוק הכיוון ההפוך מזה שצריך ללכת אליו. זה כמובן לא הפריע להנהגה הבוגרת והממוסדת שלהם להתעלם מהם לגמרי. כעבור כמה חודשים הקבוצה פרשה ממפ"ם בהפגנתיות, ומי שיודע משהו על המכבש של התנועה הקיבוצית ושל מנהיגיה הלאומיים והמקומיים יודע שזה ממש לא היה פשוט.
שי"ח סימנה את עצמה מההתחלה כשמאלית – מתנגדת להחזקת השטחים, וכחברתית – סוציאליסטית במובן הישן. זה לא היה קל לשמור על גבולות הגזרה הפוליטיים, ורן סיפר לי כיצד הם הקפידו כל הזמן לבדל עצמם מקבוצות כמו מצפן מצד אחד, ומהמערך מצד שני.
הטענה העיקרית שלהם היתה – כבר אז – שהשמאל הציוני הממוסד מתרחק מייעודו ולמעשה אינו מתפקד כשמאל. זאת הן במובן המדיני – מדובר על הימים בהם התעצבה הלכה למעשה שאלת השטחים, והן במובן הסוציאליסטי והסולידרי. ועם זאת, הקבוצה שמרה על ציונות נלהבת וגם על פרוגרסיביות. היא פנתה למערב, והתנערה מהשמאל הסובייטי שהיה בעל משקל באותה תקופה.
ומעל הכל, הקבוצה שאפה לנער את דור המנהיגות, וטענה כי המנהיגים הממוסדים איבדו קשר למציאות הפוליטית הישראלית. כאמור, זה לא היה קל. החברים ספגו קללות בועידות וכינוסים ציבוריים, ונקראו לשיחות בירור בקיבוצים שלהם. חברי הרשת שחברים במפלגות העבודה ומרצ – בראש שתיהן עומדים קיבוצניקים בעבר ובהווה – ושמעיזים להפגין חשיבה פוליטית עצמאית – יכולים לחוש רק הד קלוש של סיטואציה בלתי אפשרית מבחינה אישית זו.
אבל הם המשיכו בדרך. לאט לאט הצטרפו חברים נוספים. כינוסים שבועיים בדירות ובכיתות באוניברסיטה הציגו למשתתפים דיונים ושיח פוליטי מצד הוגי דעות ומנהיגים שהיו רלוונטיים לדעתם. גם מנהיגות פנימית צעירה צצה והתגלתה עם הזמן. כעבור שנים ספורות הקבוצה – שנקראה כבר "תכלת-אדום", חברה לזרם הציוני מפורשי מק"י והם רצו יחד בבחירות להסתדרות ולכנסת במסגרת המשותפת "מוקד". בהמשך חלקים מהם עברו לשל"י ובהמשך לרצ, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
נוסטלגיה היא יועץ רע. יש הרבה הבדלים בין אז והיום, ומטרתי אינה להתרפק על תקופה שאפילו לא נולדתי בה. להפך. הלקח שלקחתי מהסיפור המרתק הוא שבכל תקופה ובכל מצב, אסור לפחד וצריך לעשות. הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הוא לשמור על האמת ועל הכנות ולהאמין בעצמנו. חלקים מהמציאות הפוליטית של היום ברורים לנו, חלקים אחרים עדיין לא התבהרו. ברור לנו שאנחנו צריכים להיות חלק מתהליך החיפוש, ולזכותנו ייאמר שאנחנו לפחות יודעים איפה לחפש, ולא פחות חשוב – איפה לא.