אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הסוכנות לשעבר, אשר התארח בכינוס היסוד של הרשת במסגרת פאנל השמיניה של מפלגת העבודה, מייעץ לחברי הרשת ולכל שמאלן מתחיל מאיפה להתחיל

בכל העולם המערבי השמאל דועך

הסיבות לכך גדולות מאיתנו ומגוונות, על פי המקום, החברה וקורותיהם. אבל אצלנו ההעלמות של השמאל דרמטית הרבה יותר. נראה שהשמאל פשוט פג והורד מהמדפים. את מקומו ירשו מבנים חלולים כ"קדימה”, אונאת תדמיות מסוג ברק ואשליות מילוליות דוגמת נתניהו. אבל תפיסת עולם מלאה, משנה סדורה של שמאל מהותי, לא קיימת כאן כבר הרבה שנים.

ההתרוקנות כמעט מלאה. אהוד ברק הוליד והכשיר את שרץ האסטרטגיה של "אין שותף" ואין עם מי לדבר כעילת על לכשליו שלו. אנשי העבודה המציאו את חומת ההפרדה כתחליף להידברות והיו שותפים נילהבים לחד צדדיות השחצנית של שרון שהביאה אותנו עד הלום בלי להפסיק להלום. פשיטת רגל ערכית מלאה ומקפת שרבים משותפיה הפכו לעברייני שלום מועדים.

אורי זכי על רשמים פוליטיים ראשונים מוושינגטון, ולקחים לישראל

בתקופה שלאחר השקתה, עדיין התקיים ברשת ויכוח ער על הכיוון שבו צריכה ההתארגנות ללכת: האם לדחוף לאיחודו של גוש שמאל-מרכז גדול כמפלגה הדמוקרטית הישראלית, או לשאוף להקמת גוף סוציאל-דמוקרטי משמאל לקדימה.

בשבועות האחרונים מספר אירועים והתפתחויות פוליטיים שפכו אור על כל אחת מהתפיסות: התרגיל המסריח של ביבי והניסיון לפרק את קדימה הוכיח לאלה שהם "קדימה סקפטיים" שזו מפלגה מלאכותית, שרובה מורכבת מאופורטוניסטים, ושיש הבדל בין ציפי לבני לשאר המפלגה. האירועים גם הטילו צל על יכולתה של לבני להוביל את המחנה.

לכאורה, ניתנה בכך הוכחה לאלה שרואים עדיין במורדי העבודה ומרצ כבסיס למפלגה סוציאל-דמוקרטית משמאל לקדימה.

לא עברו שבועיים ואופיר פינס, אולי התקווה הכי גדולה להובלת מהלך כזה, נשבר (או שנשבר לו) ועזב את המערכת הפוליטית, ובכך כנראה קבר סופית את היכולת לפצל את העבודה.

אנחנו, הצעירים שעדיין מאמינים במערכת הפוליטית, שמשוועים לכינונו מחדש של שמאל פוטנטי, עלולים פשוט להיכנס לדיכאון: שום דבר לא עובד. אף אופציה לא קיימת.

אני חושב שבדיוק להפך: זו הוכחה נוספת, שאין לנו יותר ממה לצפות מדור המנהיגות הקודם. שעלינו לגרום לדברים לקרות ולא לחכות שהם יקרו מעצמם ובטח שלא לסמוך על כל מני "מנהיגים" שיבצעו אותם. אנחנו כבר מספיק מנוסים, אבל עוד מספיק נאיביים במובן הטוב של המלה כדי להוביל תהליכים.

לפני עשרה ימים עזבתי את ישראל לארה"ב על מנת להיות מנהל המשרד של בצלם בוושינגטון במשך השנתיים הקרובות.

גם לפני שעזבתי לא הסתרתי את דעתי שלא רק השמאל, אלא המערכת הפוליטית כולה זקוקה להתאגדות למפלגות גדולות.

מאז שאני כאן וחשוף למערכת דו-מפלגתית תוססת התחזקתי בדעתי זו: מצד אחד, ארה"ב מחולקת פוליטית כמו שלא היתה שנים ארוכות. שמונה השנים המאד רדיקליות (לימין) של בוש, והריאקציה בדמות הממשל המאד שמאלני של אובמה, יצרו שיח בוטה. אפילו מעטה ה PC ("פוליטיקלי קורקט") שאיפיין בעבר את המערכת האמריקאית נעלם מן העולם. לכל אחד מהמחנות האידיאולוגיים יש תחנת טלביזיה ("פוקס ניוז" הימנית, ו "MSNBC" השמאלנית) עם מגישים רהוטים, מלהיבים ונשכניים (רייצ'ל מדו, קית' אולברמן, ראש לימבו ועוד). הדברים נמצאים על השולחן. ההבדלים קיצוניים. הכפפות הוסרו ויש ממשל ומולו אופוזיציה בויכוח אידיאולוגי סוער.

אני מאמין שגם בישראל אפשר להגיע לכך, בשינויים המתחייבים. צריך לשאוף לאחד כוחות למפלגה דמוקרטית גדולה אחת. מבחינתי, העובדה שלעת עתה נבלמה כניסתה של קדימה לקואליציית התעתועים של נתניהו וברק נותנת זמן יקר לפעולה. ואנחנו, לא אף אחד אחר, צריכים לפעול: לקדם חקיקה שלפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר תהיה ראש הממשלה, לקרוא לחברים דומיננטיים במפלגות הפוליטיות הקיימות להצטרף להקמת גוש גדול (ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, איתן כבל, שלי יחימוביץ ועוד), ובעיקר לייצר פעילות וחשיבה משותפת ברשת שהקמנו, שהיא המסד הטבעי להתארגנות כזו, בהיותה המקום היחיד שבו בארגון אחד פועלים יחד הצעירים הדומיננטיים בעבודה, קדימה, מרצ, לצד אנשים מחוץ למערכת שרואים את התקווה בהתארגנות כזו.

השבוע יצא לי לדבר עם רן כהן, הבוס שלי לשעבר, על תחילת דרכו הפוליטית. למרות שמטרת השיחה היתה אחרת לגמרי, מצאתי את עצמי פתאום שואלת אותו שוב ושוב על התארגנותה של קבוצת שי"ח (שמאל ישראלי חדש) בהנהגתו, ומצאתי המון קווי דמיון משותפים לסיטואציה שלנו היום.

שי"ח קמה והתארגנה על רקע כניסת מפ"ם למערך עם מפא"י, ב-1968. קבוצה של צעירים מתוך מפ"ם פשוט ידעו שזה בדיוק הכיוון ההפוך מזה שצריך ללכת אליו. זה כמובן לא הפריע להנהגה הבוגרת והממוסדת שלהם להתעלם מהם לגמרי. כעבור כמה חודשים הקבוצה פרשה ממפ"ם בהפגנתיות, ומי שיודע משהו על המכבש של התנועה הקיבוצית ושל מנהיגיה הלאומיים והמקומיים יודע שזה ממש לא היה פשוט.

שי"ח סימנה את עצמה מההתחלה כשמאלית – מתנגדת להחזקת השטחים, וכחברתית – סוציאליסטית במובן הישן. זה לא היה קל לשמור על גבולות הגזרה הפוליטיים, ורן סיפר לי כיצד הם הקפידו כל הזמן לבדל עצמם מקבוצות כמו מצפן מצד אחד, ומהמערך מצד שני.

הטענה העיקרית שלהם היתה – כבר אז – שהשמאל הציוני הממוסד מתרחק מייעודו ולמעשה אינו מתפקד כשמאל. זאת הן במובן המדיני – מדובר על הימים בהם התעצבה הלכה למעשה שאלת השטחים, והן במובן  הסוציאליסטי והסולידרי. ועם זאת, הקבוצה שמרה על ציונות נלהבת וגם על פרוגרסיביות. היא פנתה למערב, והתנערה מהשמאל הסובייטי שהיה בעל משקל באותה תקופה.

ומעל הכל, הקבוצה שאפה לנער את דור המנהיגות, וטענה כי המנהיגים הממוסדים איבדו קשר למציאות הפוליטית הישראלית. כאמור, זה לא היה קל. החברים ספגו קללות בועידות וכינוסים ציבוריים, ונקראו לשיחות בירור בקיבוצים שלהם. חברי הרשת שחברים במפלגות העבודה ומרצ – בראש שתיהן עומדים קיבוצניקים בעבר ובהווה – ושמעיזים להפגין חשיבה פוליטית עצמאית – יכולים לחוש רק הד קלוש של סיטואציה בלתי אפשרית מבחינה אישית זו.

אבל הם המשיכו בדרך. לאט לאט הצטרפו חברים נוספים. כינוסים שבועיים בדירות ובכיתות באוניברסיטה הציגו למשתתפים דיונים ושיח פוליטי מצד הוגי דעות ומנהיגים שהיו רלוונטיים לדעתם. גם מנהיגות פנימית צעירה צצה והתגלתה עם הזמן. כעבור שנים ספורות הקבוצה – שנקראה כבר "תכלת-אדום", חברה לזרם הציוני מפורשי מק"י והם רצו יחד בבחירות להסתדרות ולכנסת במסגרת המשותפת "מוקד". בהמשך חלקים מהם עברו לשל"י ובהמשך לרצ, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

נוסטלגיה היא יועץ רע. יש הרבה הבדלים בין אז והיום, ומטרתי אינה להתרפק על תקופה שאפילו לא נולדתי בה. להפך. הלקח שלקחתי מהסיפור המרתק הוא שבכל תקופה ובכל מצב, אסור לפחד וצריך לעשות. הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הוא לשמור על האמת ועל הכנות ולהאמין בעצמנו. חלקים מהמציאות הפוליטית של היום ברורים לנו, חלקים אחרים עדיין לא התבהרו. ברור לנו שאנחנו צריכים להיות חלק מתהליך החיפוש, ולזכותנו ייאמר שאנחנו לפחות יודעים איפה לחפש, ולא פחות חשוב – איפה לא.

ערן הדס, משורר ופעיל בקבוצת גרילה תרבות, על גדר ההפרדה וכוחה של שירה

ביום חמישי הקרוב, ה3 בדצמבר, נצא משוררים ישראלים ופלסטינים למחות נגד אחד מסמלי הפרות זכויות האדם הקשות ביותר של העשור האחרון – מכשול ההפרדה.

מכשול ההפרדה:
גדר ההפרדה עלתה כרעיון כבר בתקופת ממשלתו של יצחק רבין, מתוך מטרה להקשות על כניסת מחבלים מתאבדים פלסטיניים לשטח ישראל. במקור דובר על גדר שתיבנה על תוואי הקו הירוק יחד עם מכשולים שיקשו על מחבלים לפגוע בהתנחלויות. אך מאז עבר הרעיון גלגולים רבים, וכשממשלת שרון בנתה את הגדר היא החליטה שהגדר תהיה "גדר בטחונית" לשם הגנה עצמית, ולכן תיבנה בתוך השטח הפלסטיני. במקומות בהם תוואי הגדר עובר בסמוך ליישובים פלסטיניים, הוחלט שגדר לא תצליח למנוע פיגועי ירי, ולכן נבנתה שם חומת הפרדה.

מאז, בונה ישראל את החומות, הגדרות והמחסומים ומניחה מצלמות במעגל סגור, רובם הגדול על אדמות פלסטיניות, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהפגיעה הנרחבת בזכויות האדם של התושבים הפלסטינים. במסווה של בטחון, היא מספחת קילומטרים רבועים רבים של שדות פלסטיניים, מגבילה את חופש התנועה, ופוגעת ביכולתם של הורים לפרנס את המשפחה ולחיות בכבוד. החומה פוגעת גם ביכולת של התושבים לקחת את הילדים אל בתי חולים ובתי ספר, מפרידה בין משפחות וחברי ילדות ויוצרת סדרה אינסופית נוספת של פגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים.

כך כתב בית-המשפט העליון על הגדר (בתשובה לעתירה של תושבי בילעין):
"התוואי הקיים של הגדר מעורר תהיות גם מבחינת היתרון הביטחוני שהוא מעניק. אין חולק כי התוואי עובר ברובו בשטח נחות מבחינה טופוגרפית הן ביחס למודיעין עלית, הן ביחס לבילעין. הוא מותיר מספר גבעות בצד הפלסטיני ושתי גבעות בצד הישראלי. הוא מסכן את הכוחות המסיירים לאורך התוואי. על רקע תפיסת הביטחון שהוצגה לנו במקרים רבים אחרים, לפיה קיימת חשיבות ביטחונית להקמת הגדר בשטחים טופוגרפיים שולטים, מעורר התוואי הקיים תמיהות. ככלל, מציג המפקד הצבאי במקרים רבים של תכנון תוואי הגדר את החזקתן של גבעות שולטות כיתרון ביטחוני משמעותי, ואילו במקרה שלפנינו נקבע תוואי אשר לפחות בחלקו מצוי בשטח נחות ביחס לגבעות. אין להסביר תוואי זה אלא ברצון לכלול את החלק המזרחי של "מתתיהו מזרח" ממערב לגדר, שאלמלא כן ספק אם קיים טעם ביטחוני צבאי לקבוע את תוואי הגדר במקום בו הוא עובר עתה." 
http://elyon1.court.gov.il/Files/05/140/084/n25/05084140.n25.HTM

למידע נוסף על מכשול ההפרדה:
http://www.btselem.org/Hebrew/Separation_Barrier

תרבות ערבית ויהודית:
התרבות המזרחית בארצות האיסלאם הראתה שיהודים יכולים ליצור, לכתוב, להתפלל, להשתוקק ולאהוב יחד. ישראל צריכה לשאוף לאופק של תרבות יהודית-ערבית, שיונקת מעבר מגוון אל עתיד שיאפשר הדדיות, שיתוף פעולה ושכנות. ישראל היא חלק מהמזרח התיכון, ועליה לשאוף לחיות בשלום ואחווה עם האיזור שבו היא נמצאת, פחות או יותר כמו כל מדינה בעולם ולא כ'יאכטה מבוצרת בלב ים מלא כרישים', או מוצב קדמי במלחמת ציוויליזציות פרנואידית. אלף שנים של יצירת תרבות משותפת הן אלו שצריכות לשמש היום כסמל להפלת החומה האפורה והמדכאת הזו, שמטילה צל קודר על חיי רבים כל כך.

"בְּצֶלֶם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים", שם לעצמו למטרה להילחם נגד הפרות זכויות האדם בשטחים, באמצעות תיעודן והבאתן לידיעת הציבור הרחב וקובעי המדיניות; להילחם בתופעת ההדחקה וההכחשה הקיימת בחברה הישראלית; ולתרום ליצירת תרבות של זכויות אדם בישראל. במלאות עשרים שנה לארגון "בצלם", "בצלם" ותנועת "גרילה תרבות" חוברים לאירוע שירה חד פעמי של יוצרים ויוצרות ערבים ויהודים שיקריאו שירה ויפילו את חומת ההפרדה שבראשנו, בתקווה שהאותיות ההופכות להברות ומתחברות למילים, משפטים ובתים ייצרו מציאות אחרת. מציאות של הכרה, שיוויון וצדק חברתי לכולם, מציאות של חברות ושיתוף פעולה ולא חשדנות ונישול חד-צדדי כשיטה פוליטית ואדריכלית.

זה האירוע השמיני של "גרילה תרבות", המארגנת הקראות שירה ומופעי מוזיקה ואמנות שמתמקדים בעיקר במאבקי עובדים, סיוע לשובתים, מחאה על סגירת מפעלים בכל הארץ. בין השאר היינו עם העובדות והעובדים של פולגת קרית גת, גן המדע רחובות ועובדי האוניברסיטה הפתוחה. האירוע האחרון של "גרילה תרבות" היה נגד המאגר הביומטרי. פעולות המחאה השונות השפיעו על דחיית וצמצום חוק "האח הגדול".
יופיעו באירוע שירה מפרקת חומה

• חנא אבו חנא
• יערה שחורי
• סאמי מהנא
• אהרון שבתאי
• יסמין דאהר
• רוני הירש
• צאלה כץ
• מרוואן מח'ול
• מתי שמואלוף
• אסמא' עזאייזה
• רועי צ'יקי ארד
• יהושע סימון
• תאמר מסאלחה
• ענת זכריה
• ראג'י בטחיש
• עבד נאטור
• אלמוג בהר
• אימאן אגבריה
• מרחב ישורון
• רון קורדונסקי
• אביה בן דוד
• דנה פרנק
• יעל בירנבאום
• ואן נויין
• איתן קלינסקי
• אורנה רב הון
• דניאל עוז
• רונית ליברמנש

 להצטרפות:
culturegrill@gmail.com

מצגת – תוכנית עבודה
פתוחה לדיון והערות

תומר מינץ בתהיות על הרשת

הייתי בקומה העליונה של ה"האב" בפעם הראשונה שקראו לרשת רשת, וגם בפעם שקדמה לזה. הייתי גם ב"לופט החדש של קסטיאל". הרשת נראתה לי דבר מגניב וייצרה אצלי הרבה מאוד ציפיות. קיוויתי וחשבתי שהיא תהיה הדבר המיוחל הזה, שיגרום לי להניח את העט בשעה 18:00, לצאת מהמשרד האפרורי, ולהתעסק קצת בפוליטיקה.

וזה לא קרה. עדיין לא קרה.

אני עובד במשרה אחת מלאה ועוד אחת בחצי, שזה משאיר לי בין שעה לשעתיים ביום לחמם את הלב עם קצת פוליטיקה. מתקדמת. אני מחפש את המסגרת שתדליק אותי, את הרשת שתתפוס אותי בין קוריה. ועדיין לא נתפסתי. בימים האחרונים, ובעיקר לקראת המפגש הצפוי היום (יום ד'), שאלתי את עצמי כמה פעמים "למה אני לא נתפס ברשת?".

אני חושב שהרשת היא יופי של רשת – רק חסר הפיתיון.

חסר לי מה שיוציא אותי מהמשרד. אני לא אצא כדי שההיא או ההוא יהיו יעמדו בראש קבוצה זו או אחרת. אני אצא כדי לקדם נושאים שחשובים לי. כדי לקדם סדר יום שאני אחשוב שהוא נכון יותר לכולנו. אם הרשת תציע סדר יום חדש, מתקדם יותר, אני אבוא. ואז תתפסו אותי ברשת.

הרשת הגדילה לעשות כאשר הצליחה לחבר בין צעירים שבאים מתנועות שונות, ומצליחים לשים בצד את האגו התנועתי הישן לטובת תנועה חדשה, גדולה יותר. השאלה האם בזה היא מסתפקת? אני רואה את הרשת כאוסף של שברים שיוצרים שלם חדש. השאלה האם השלם הזה יהפוך לשלם הגדול מסכום חלקיו. וכדי שזה יקרה, אני ואנשים כמוני, שלא נמצאים בזירה פוליטית, צריכים לצאת מהיום-יום ולבוא אל הרשת. ובשביל לצאת אנחנו צריכים סיבה, פיתריון, סדר יום.
 
בקיצור, אני חושב שהרשת צריכה לגדול ולהתרחב, וכדי שזה יקרה היא חייבת סדר יום חדש ומתקדם. אם אני בדיעת מיעט, הפוסט הזה יתרום לכול היותר לקידום בגוגל, אבל אם גם אתם חושבים ככה, שימו טוקבק למטה, הוסיפו פוסט בנושא, ואולי ניצור סדר יום חדש ברשת…

אורי זכי בפוסט תגובה לאיתי אשר לגבי תפקידה של קדימה במפה הפוליטית

בפוסט שלו "אולי עדיף כבר להתפקד לקדימה?" תוהה איתי אשר מדוע צצות בשמאל חדשות לבקרים התארגנויות על מפלגתיות חדשות, ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במטרה האפרורית אך החשובה ביותר, שהיא פירוק והרכבה של מסגרת פוליטית חדשה. איתי כותב כי הוא מתכוון להציג בשבועות הקרובים מספר חלופות אפשריות לכך, ואת הפוסט הראשון הוא מקדיש לחלופה של התפקדות לקדימה, כסוג של ברירת מחדל.

מכיוון שאיתי כולל את הרשת כאחת מאותן התארגנויות על מפלגתיות, בחרתי לכתוב כמה מלים כתגובה לפוסט שלו, ולקראת הדיון שאנחנו מקיימים ברשת ביום רביעי הקרוב.

ראשית, איתי צודק: המשימה החשובה ביותר כרגע היא פירוק והרכבה של רשימות לכנסת.

אבל, הרכבת הרשימות לכנסת צריך להיות שלב אחרון בתהליך חשוב יותר של פירוק והרכבת מפלגות, שהרי בשיטה שלנו רשימות הן ביטוי פרסונלי לדרך מפלגתית.

הרשת קמה בדיוק למטרה אפרורית כזו. לאורך כל הדרך אנשים אומרים לנו "למה שלא תהיו תנועה למען החינוך?" או "למה שלא תתעסקו בכפיה דתית?" – ההנחה המובלעת באמירות אלה היא שמטרה פוליטית גרידא היא לא סקסית מספיק, וצריך לעטוף אותה במטרה אחרת, וכך לקדמה באופן לא גלוי.

זה נכון, מטרה פוליטית היא לא סקסית. הפוליטיקה נתפסת היום כתחום המושחת והבזוי ביותר, אבל זו בדיוק הבעיה.

החזרת האמון של חבר'ה צעירים במערכת הפוליטית היא מטרה קיומית לדמוקרטיה הישראלית, גם אם היא לא סקסית, והיא אחת ממטרות הרשת.

איום קיומי שני על צורת המשטר שלנו היא חוסר היציבות הפוליטית. מאז הניסוי הכושל של הבחירה הישירה בשנות ה- 90, התפרקה המערכת המפלגתית בישראל, וזמנה של כל ממשלה בשלטון הפך לפחות משלוש שנים בממוצע. גם האיזונים בין פקידות המדינה לדרג הנבחר, ובין הרשויות השונות התערערו לחלוטין.

יש כאלה שמציעים פתרונות כגון משטר נשיאותי, בימ"ש חוקתי, ועוד כל מני שתלים שזרים לגוף השיטה שלנו, ושתהליך הדחיה שלהם, עלול למוטט אותה כליל.

הדבר הנכון הוא לשאוף למספר קטן של מפלגות גדולות.

בצד השמאלי של המפה, בצד הציוני שלה בודאי, יש צורך בהקמה של מפלגה אחת גדולה, המפלגה הדמוקרטית הישראלית, שתכלול את קדימה, מרצ והעבודה וכוחות נוספים שלא מיוצגים בכנסת.

למי שמבקש טהרנות אידיאולוגית ולא מתאים לו לשבת במפלגה אחת עם הנגבי או בוז'י הרצוג, אזכיר שהנסיון הישראלי מלמד שקבוצה רדיקלית בתוך מפלגת סופרמרקט משפיעה יותר ממפלגת מכולת קטנה מבחוץ – השמיניה שפעלה במפלגת העבודה בשנות ה-80 קבעה את סדר היום המדיני והחברתי של ישראל בשנות ה- 90, הרבה יותר ממרצ (אוסלו, רפורמת הבריאות ועוד).

גם בחירתו של אובמה במפלגה הדמוקרטית מוכיחה כיצד האגף הרדיקלי במפלגה גדולה יכול להגיע לשלטון ממש (מצד ימין, בחירתו של בוש והניאו-שמרנים שבאו איתו הוכיחו דבר דומה בימין האמריקאי).

התפקדות לקדימה ככזו תפספס את המטרה. היא מהווה כמו שכותב איתי ויתור והרמת ידיים. קדימה צריכה להיות המרכז של תהליך משמעותי הרבה יותר של איחוד כוחות פרוגרסיביים שיציבו סדר יום מלא למדינת ישראל. קדימה לבדה לא יכולה לשאת את המשא הזה על הכתפיים. זה צריך להיות שיא של תהליך ערכי ופוליטי, שגם יסחוף אחריו את הציבור הרלבנטי מתוך התלהבות ולא מתוך הרמת ידייים.

ההצטמקות המכאיבה בכוחו האלקטורלי של השמאל מצריכה לצד הדיון האידיאולוגי גם דיון קונקרטי בחלופות להתארגנות במסגרת רשימות. המאמר הנוכחי דן באופציה שאין מרבים לדון בה – התפקדות לקדימה

פוסט אורח מאת איתי אשר*

בטור הקודם ניסיתי להבין מדוע בשמאל הישראלי המוכה והחבול צצות חדשות לבקרים התארגנויות על-מפלגתיות חדשות ("המטה הסוציאל-דמוקרטי", "הרשת", "אפשר אחרת", "חברה אחרת אפשרית" ועוד) ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במשימה האפרורית והחשובה ביותר: פירוק והרכבה של רשימות לקראת הבחירות הבאות. ברשימה הנוכחית וברשימות הבאות אני מבקש לבחון כמה חלופות לבניית רשימות כאלה.

שאלת המפתח שממנה צריך להתחיל היא כמה רשימות אפשר להכניס לכנסת בגזרה בין קדימה לבל"ד ורע"ם-תע"ל. אני משתמש במונח "גזרה" ולא במונח "מחנה", בגלל התהום הפעורה בין שמאל ציוני ללא ציוני בציר המדיני-בטחוני. לדוגמה, דב חנין ועמיר פרץ יכולים להסכים לחלוטין בנושאים כמו הפרטה, התאגדות עובדים ומס חברות, אבל כאשר פרץ היה שר ביטחון וניהל מבצעים בעזה ובלבנון, דב חנין עמד על הבמה בהפגנות שבהן פרץ כונה רוצח ילדים. אם לא נראה את פרץ וחבריו ואת חנין וחבריו רצים לכנסת באותה רשימה, זה לא יהיה בגלל ענייני עלבונות ואגו, אלא בגלל הבדלי גישה אמיתיים, וגם בגלל חישוב אלקטורלי קר.

רקע במספרים

בבחירות האחרונות התמודדו בגזרה הזו 6 רשימות מתוך 34 רשימות בסה"כ: מפלגת העבודה בראשות ברק (13 מנדטים), מרצ (3 מנדטים), חד"ש (4), התנועה הירוקה-מימד (כ-28 אלף קולות, הרבה מתחת לאחוז החסימה), והרחק מאחור – ישראל חזקה ודעם. אבל הן קמפיין הבחירות של העבודה בראשות ברק והן התנהלותה לאחר הבחירות מציבות אותה למעשה מימין לקדימה וקרוב יותר לליכוד, ולכן הייצוג האמיתי של הגזרה הזו בכנסת ה-18 הוא כ- 12 מנדטים בלבד ולא 20 (חד"ש, מרצ, וחמישה ח"כים מסיעת העבודה – קבוצת הארבעה ושלי יחימוביץ'). לשם השוואה, בכנסת ה-13 היו לגזרה הזו 59 מנדטים. ואח"כ - 48 מנדטים בכנסת ה-14, 41 מנדטים בכנסת ה-15, 30 מנדטים (לא כולל אחמד טיבי) בכנסת ה-16, ו- 27 בכנסת ה-17. רבבות מלים כבר נכתבו על הסיבות להתרסקות השמאל, אך לצורך הדיון כאן חשוב לשים לב שלא הפיצול המפלגתי הוא שגרם לקטסטרופה, בוודאי לא בבחירות 2009 שהתאפיינו ברתיעה של הבוחרים ממפלגות קטנות וזעירות. לדוגמה, אילו כל מצביעי התנועה הירוקה מימד (כמוני) היו סותמים את האף ומצביעים לרשימתו של הגנרל ברק, התוצאה היתה קרוב לוודאי עוד אצבע בכנסת (ד"ר עינת וילף) לטובת מדיניות ההפרטה. אם כולנו היינו מצביעים למרצ, זהבה גלאון היתה בכנסת, שזה נחמד אבל לא ממש משנה את התמונה הכללית. לעומת זאת, אם עוד כמה מנדטים של העבודה היו זולגים אל קדימה, לביבי נתניהו היה הרבה יותר קשה להפריט קרקעות, ואולי הוא אפילו לא היה ראש ממשלה. וזה בדיוק הפרדוקס: קדימה של לבני ואדלר תורמת לחיסול השמאל הרבה יותר מרשימות קטנות כמו הירוקה-מימד או דעם, אך במצב הנוכחי היא הולכת ונכנסת לתפקיד שמילאה בעבר מפלגת העבודה.

 תסריט א' – להשפיע מבפנים על "קדימה"

זהו תסריט של חוסר ברירה. לפי תסריט זה מכירים פעילי השמאל בחוסר היכולת לבנות כוח פוליטי אפקטיבי משמאל לקדימה במגזר היהודי, בין אם זה נעשה על גבי פלטפורמה קיימת ומוכרת (העבודה, מרצ, חד"ש) ובין אם זה נעשה בבניית פלטפורמה חדשה (התנועה הירוקה, מפלגה סוציאל דמוקרטית, עם אחד וכו'). פעילים סוציאל-דמוקרטים וותיקים ביסו"ד, ובראשם פרופ' דני גוטוויין, נהגו להסביר בעבר את החשיבות של ההתפקדות המאורגנת וארוכת הטווח למפלגת שלטון כדי להשפיע בה מבפנים, גם אם בתור מיעוט. אלא שהנמשל שלהם – מפלגת העבודה, הולך ונהיה פחות ופחות רלוונטי בתור "מפלגת שלטון". המסקנה – אם רוצים להשפיע מבפנים על מפלגת שלטון עלינו לסתום את האף להתפקד לקדימה כפי שעשו כבר אלפי עובדים מאורגנים ואנשי המגזר החקלאי שנושמים פוליטיקה הרבה יותר ממני ומריחים מהי מניה עם פוטנציאל ומהי ספינה טובעת (דוגמאות להתפקדות מאורגנת של "מתפקדי עבודה מסורתיים" לקדימה:כאן כאן וכאן (התפקדות המונית שכזו יכולה לשנות את אופי המפלגה מהקצה אל הקצה. מיה בנגל (שחשוב להגיד שהיא כתבת חצר של ברק) מעלה תרחישים בכיוון.

התסריט הזה עלול להיות התסריט הרלוונטי היחיד במקרה של שינוי משמעותי בשיטת הבחירות (בחירות אזוריות, העלאת אחוז חסימה) המשחק לטובת הליכוד וקדימה ונגד מרצ, חד"ש, הירוקה-מימד ומפלגות חדשות. במצב כזה ייאלצו אנשי השמאל לקחת דוגמה מעמיתיהם בבריטניה, שם רוב הפעילות של השמאל מרוכזת בהתארגנויות רדיקליות בתוך הלייבור (יש גם מפלגת שמאל ממש משמאל ללייבור, שהספיקה להתפצל ולהתפייס מאז הקמתה ב-2004, יש לה נציג אחד בפרלמנט…)

אבל רגע, אין באמת הבדל בין קדימה לליכוד!

אני מסכים עם זה רק באופן חלקי. ההתגייסות מעוררת ההשתאות של קדימה למאבק בהפרטת הקרקעות מלמדת אותי שבציר הכלכלי יש שם יותר עמימות ואופורטוניזם מאשר אידיאולוגיה קפיטליסטית מובנית ונוקשה בסגנון ביבי-שטרסלר. זה נכון שההבדלים האמיתיים הם קטנים ממה שהציבור הרחב תופס, אך התפקדות מאורגנת היא בדיוק מה שיכול לקחת את קדימה שמאלה ולהחזיק את מנהיגיה בביצים במחויבות לשלום ולשוויון, בדיוק כפי שעשו הארגזים של פייגלין לח"כים של הליכוד. לכן מובן מדוע התפקדו מאות חברי אגד לקדימה כשמופז היה שר תחבורה, כדי לעצור את תהליך ה"הפרטה" של קווי אגד. אילו קדימה היתה "מפלגת ההפרטות", ההתפקדות הזו היתה חסרת טעם.

נראה לך שבקדימה יתנו ל"פייגלין אדום" להיכנס כל כך בקלות?

ברור שלא. ההבדל בין ההצעה שלי ובין סיפור פייגלין ולהבדיל מיזוג העבודה-עם אחד הוא שפרץ ופייגלין שיחקו על כל הקופה וניסו לכבוש את המפלגה, ואני מדבר על התפקדות כמותית אבל "בחתימה נמוכה", בדיוק כמו זו של עובדי אגד, וועדים גדולים וחקלאים שכבר התפקדו לקדימה. אם כל שלושת המנדטים שהצביעו למרצ היו מתפקדים לקדימה, היינו רואים את הח"כים של קדימה נלחמים הרבה יותר על נושאים ליברליים שחשובים לבוחרי מרצ, ובוודאי שהרכב הרשימה היה כולל יותר "יונים" ופחות "נצים".

אבל זה מגעיל אותי…

חברים, אם אתם רוצים פוליטיקה בלי גועל, לכו לכאן, זה לא עובד. לידיעתכם, גועל יש גם במרצ ובתנועה הירוקה-מימד, לא רק במפלגות הגדולות (והגדולות לשעבר) והשאלה איפה העיסוק בגועל מניב יותר השפעה ברמת המדינה והחברה. כדי לאזן את תחושת הקבס, תמיד אפשר להתפקד לקדימה בצורה מאורגנת ולהצביע בשקט באופן אישי למרצ/חד"ש כמו לא מעט מחברי מפלגת העבודה ב-2009, ובדומה למה שעושים חלק מחברי "מנהיגות יהודית" בליכוד.

 *פורסם במקור בעבודה שחורה

אחרי המפגש המוצלח, אנו נערכים להמשך הפעילות השוטפת.

דיון פוליטי וארגוני של הרשת יתקיים ביום רביעי, 25 בנובמבר, בשעה 18.30 בלופט של קסטיאל, רח' בן יהודה 32 (פינת שלום עליכם) תל אביב.

בתכנית: דיון פוליטי במטרות הרשת. יפתחו: אורי זכי, מעין אמודאי ואבי וידרמן.

הצגת תכנית העבודה של הרשת: ארז אבו.

תנחה: תמי זנדברג

בואו לשמוע ולהשפיע

דרור מורג על דרור שטרנשוס, שהלך השבוע לעולמו בגיל 52

הלילה הלך לעולמו חבר ואיש יקר.

דרור השאיר אחריו צוואה ברורה, חיים טובים יותר לכולנו. גם כשחשב שהוא בתקופה האחרונה של חייו, במהלך קמפיין הבחירות של מרצ 2009, הוא החליט להתמסר לקמפיין ולרעיונות שבהם דגל. דרור האמין שהשמאל הישראלי יהווה אלטרנטיבה לשלטון הימין רק אם יהיה מאוחד וגדול ויצרף אליו אנשים חדשים. רק אם יצליח לבנות מסגרת גדולה ורחבה שתעמוד בכל אתגר ותדע להציב הנהגה ראויה. היום יותר מתמיד, אני מבין למה התכוון דרור.

אני רואה לעצמי חובה לספר על דרור ופועלו, להמשיך ולפעול להקמת מסגרת גדולה ורחבה שתייצג את השמאל הישראלי ותדע למשוך אליה את הציבור הרחב בבחירות הבאות, ולהמשיך להאמין במה שרבים כבר התייאשו.

יהיה זכרו ברוך.

דרור מורג, 11.11.09