אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הסוכנות לשעבר, אשר התארח בכינוס היסוד של הרשת במסגרת פאנל השמיניה של מפלגת העבודה, מייעץ לחברי הרשת ולכל שמאלן מתחיל מאיפה להתחיל

בכל העולם המערבי השמאל דועך

הסיבות לכך גדולות מאיתנו ומגוונות, על פי המקום, החברה וקורותיהם. אבל אצלנו ההעלמות של השמאל דרמטית הרבה יותר. נראה שהשמאל פשוט פג והורד מהמדפים. את מקומו ירשו מבנים חלולים כ"קדימה”, אונאת תדמיות מסוג ברק ואשליות מילוליות דוגמת נתניהו. אבל תפיסת עולם מלאה, משנה סדורה של שמאל מהותי, לא קיימת כאן כבר הרבה שנים.

ההתרוקנות כמעט מלאה. אהוד ברק הוליד והכשיר את שרץ האסטרטגיה של "אין שותף" ואין עם מי לדבר כעילת על לכשליו שלו. אנשי העבודה המציאו את חומת ההפרדה כתחליף להידברות והיו שותפים נילהבים לחד צדדיות השחצנית של שרון שהביאה אותנו עד הלום בלי להפסיק להלום. פשיטת רגל ערכית מלאה ומקפת שרבים משותפיה הפכו לעברייני שלום מועדים.

אורי זכי על רשמים פוליטיים ראשונים מוושינגטון, ולקחים לישראל

בתקופה שלאחר השקתה, עדיין התקיים ברשת ויכוח ער על הכיוון שבו צריכה ההתארגנות ללכת: האם לדחוף לאיחודו של גוש שמאל-מרכז גדול כמפלגה הדמוקרטית הישראלית, או לשאוף להקמת גוף סוציאל-דמוקרטי משמאל לקדימה.

בשבועות האחרונים מספר אירועים והתפתחויות פוליטיים שפכו אור על כל אחת מהתפיסות: התרגיל המסריח של ביבי והניסיון לפרק את קדימה הוכיח לאלה שהם "קדימה סקפטיים" שזו מפלגה מלאכותית, שרובה מורכבת מאופורטוניסטים, ושיש הבדל בין ציפי לבני לשאר המפלגה. האירועים גם הטילו צל על יכולתה של לבני להוביל את המחנה.

לכאורה, ניתנה בכך הוכחה לאלה שרואים עדיין במורדי העבודה ומרצ כבסיס למפלגה סוציאל-דמוקרטית משמאל לקדימה.

לא עברו שבועיים ואופיר פינס, אולי התקווה הכי גדולה להובלת מהלך כזה, נשבר (או שנשבר לו) ועזב את המערכת הפוליטית, ובכך כנראה קבר סופית את היכולת לפצל את העבודה.

אנחנו, הצעירים שעדיין מאמינים במערכת הפוליטית, שמשוועים לכינונו מחדש של שמאל פוטנטי, עלולים פשוט להיכנס לדיכאון: שום דבר לא עובד. אף אופציה לא קיימת.

אני חושב שבדיוק להפך: זו הוכחה נוספת, שאין לנו יותר ממה לצפות מדור המנהיגות הקודם. שעלינו לגרום לדברים לקרות ולא לחכות שהם יקרו מעצמם ובטח שלא לסמוך על כל מני "מנהיגים" שיבצעו אותם. אנחנו כבר מספיק מנוסים, אבל עוד מספיק נאיביים במובן הטוב של המלה כדי להוביל תהליכים.

לפני עשרה ימים עזבתי את ישראל לארה"ב על מנת להיות מנהל המשרד של בצלם בוושינגטון במשך השנתיים הקרובות.

גם לפני שעזבתי לא הסתרתי את דעתי שלא רק השמאל, אלא המערכת הפוליטית כולה זקוקה להתאגדות למפלגות גדולות.

מאז שאני כאן וחשוף למערכת דו-מפלגתית תוססת התחזקתי בדעתי זו: מצד אחד, ארה"ב מחולקת פוליטית כמו שלא היתה שנים ארוכות. שמונה השנים המאד רדיקליות (לימין) של בוש, והריאקציה בדמות הממשל המאד שמאלני של אובמה, יצרו שיח בוטה. אפילו מעטה ה PC ("פוליטיקלי קורקט") שאיפיין בעבר את המערכת האמריקאית נעלם מן העולם. לכל אחד מהמחנות האידיאולוגיים יש תחנת טלביזיה ("פוקס ניוז" הימנית, ו "MSNBC" השמאלנית) עם מגישים רהוטים, מלהיבים ונשכניים (רייצ'ל מדו, קית' אולברמן, ראש לימבו ועוד). הדברים נמצאים על השולחן. ההבדלים קיצוניים. הכפפות הוסרו ויש ממשל ומולו אופוזיציה בויכוח אידיאולוגי סוער.

אני מאמין שגם בישראל אפשר להגיע לכך, בשינויים המתחייבים. צריך לשאוף לאחד כוחות למפלגה דמוקרטית גדולה אחת. מבחינתי, העובדה שלעת עתה נבלמה כניסתה של קדימה לקואליציית התעתועים של נתניהו וברק נותנת זמן יקר לפעולה. ואנחנו, לא אף אחד אחר, צריכים לפעול: לקדם חקיקה שלפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר תהיה ראש הממשלה, לקרוא לחברים דומיננטיים במפלגות הפוליטיות הקיימות להצטרף להקמת גוש גדול (ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, איתן כבל, שלי יחימוביץ ועוד), ובעיקר לייצר פעילות וחשיבה משותפת ברשת שהקמנו, שהיא המסד הטבעי להתארגנות כזו, בהיותה המקום היחיד שבו בארגון אחד פועלים יחד הצעירים הדומיננטיים בעבודה, קדימה, מרצ, לצד אנשים מחוץ למערכת שרואים את התקווה בהתארגנות כזו.

השבוע יצא לי לדבר עם רן כהן, הבוס שלי לשעבר, על תחילת דרכו הפוליטית. למרות שמטרת השיחה היתה אחרת לגמרי, מצאתי את עצמי פתאום שואלת אותו שוב ושוב על התארגנותה של קבוצת שי"ח (שמאל ישראלי חדש) בהנהגתו, ומצאתי המון קווי דמיון משותפים לסיטואציה שלנו היום.

שי"ח קמה והתארגנה על רקע כניסת מפ"ם למערך עם מפא"י, ב-1968. קבוצה של צעירים מתוך מפ"ם פשוט ידעו שזה בדיוק הכיוון ההפוך מזה שצריך ללכת אליו. זה כמובן לא הפריע להנהגה הבוגרת והממוסדת שלהם להתעלם מהם לגמרי. כעבור כמה חודשים הקבוצה פרשה ממפ"ם בהפגנתיות, ומי שיודע משהו על המכבש של התנועה הקיבוצית ושל מנהיגיה הלאומיים והמקומיים יודע שזה ממש לא היה פשוט.

שי"ח סימנה את עצמה מההתחלה כשמאלית – מתנגדת להחזקת השטחים, וכחברתית – סוציאליסטית במובן הישן. זה לא היה קל לשמור על גבולות הגזרה הפוליטיים, ורן סיפר לי כיצד הם הקפידו כל הזמן לבדל עצמם מקבוצות כמו מצפן מצד אחד, ומהמערך מצד שני.

הטענה העיקרית שלהם היתה – כבר אז – שהשמאל הציוני הממוסד מתרחק מייעודו ולמעשה אינו מתפקד כשמאל. זאת הן במובן המדיני – מדובר על הימים בהם התעצבה הלכה למעשה שאלת השטחים, והן במובן  הסוציאליסטי והסולידרי. ועם זאת, הקבוצה שמרה על ציונות נלהבת וגם על פרוגרסיביות. היא פנתה למערב, והתנערה מהשמאל הסובייטי שהיה בעל משקל באותה תקופה.

ומעל הכל, הקבוצה שאפה לנער את דור המנהיגות, וטענה כי המנהיגים הממוסדים איבדו קשר למציאות הפוליטית הישראלית. כאמור, זה לא היה קל. החברים ספגו קללות בועידות וכינוסים ציבוריים, ונקראו לשיחות בירור בקיבוצים שלהם. חברי הרשת שחברים במפלגות העבודה ומרצ – בראש שתיהן עומדים קיבוצניקים בעבר ובהווה – ושמעיזים להפגין חשיבה פוליטית עצמאית – יכולים לחוש רק הד קלוש של סיטואציה בלתי אפשרית מבחינה אישית זו.

אבל הם המשיכו בדרך. לאט לאט הצטרפו חברים נוספים. כינוסים שבועיים בדירות ובכיתות באוניברסיטה הציגו למשתתפים דיונים ושיח פוליטי מצד הוגי דעות ומנהיגים שהיו רלוונטיים לדעתם. גם מנהיגות פנימית צעירה צצה והתגלתה עם הזמן. כעבור שנים ספורות הקבוצה – שנקראה כבר "תכלת-אדום", חברה לזרם הציוני מפורשי מק"י והם רצו יחד בבחירות להסתדרות ולכנסת במסגרת המשותפת "מוקד". בהמשך חלקים מהם עברו לשל"י ובהמשך לרצ, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

נוסטלגיה היא יועץ רע. יש הרבה הבדלים בין אז והיום, ומטרתי אינה להתרפק על תקופה שאפילו לא נולדתי בה. להפך. הלקח שלקחתי מהסיפור המרתק הוא שבכל תקופה ובכל מצב, אסור לפחד וצריך לעשות. הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הוא לשמור על האמת ועל הכנות ולהאמין בעצמנו. חלקים מהמציאות הפוליטית של היום ברורים לנו, חלקים אחרים עדיין לא התבהרו. ברור לנו שאנחנו צריכים להיות חלק מתהליך החיפוש, ולזכותנו ייאמר שאנחנו לפחות יודעים איפה לחפש, ולא פחות חשוב – איפה לא.

מצגת – תוכנית עבודה
פתוחה לדיון והערות

תומר מינץ בתהיות על הרשת

הייתי בקומה העליונה של ה"האב" בפעם הראשונה שקראו לרשת רשת, וגם בפעם שקדמה לזה. הייתי גם ב"לופט החדש של קסטיאל". הרשת נראתה לי דבר מגניב וייצרה אצלי הרבה מאוד ציפיות. קיוויתי וחשבתי שהיא תהיה הדבר המיוחל הזה, שיגרום לי להניח את העט בשעה 18:00, לצאת מהמשרד האפרורי, ולהתעסק קצת בפוליטיקה.

וזה לא קרה. עדיין לא קרה.

אני עובד במשרה אחת מלאה ועוד אחת בחצי, שזה משאיר לי בין שעה לשעתיים ביום לחמם את הלב עם קצת פוליטיקה. מתקדמת. אני מחפש את המסגרת שתדליק אותי, את הרשת שתתפוס אותי בין קוריה. ועדיין לא נתפסתי. בימים האחרונים, ובעיקר לקראת המפגש הצפוי היום (יום ד'), שאלתי את עצמי כמה פעמים "למה אני לא נתפס ברשת?".

אני חושב שהרשת היא יופי של רשת – רק חסר הפיתיון.

חסר לי מה שיוציא אותי מהמשרד. אני לא אצא כדי שההיא או ההוא יהיו יעמדו בראש קבוצה זו או אחרת. אני אצא כדי לקדם נושאים שחשובים לי. כדי לקדם סדר יום שאני אחשוב שהוא נכון יותר לכולנו. אם הרשת תציע סדר יום חדש, מתקדם יותר, אני אבוא. ואז תתפסו אותי ברשת.

הרשת הגדילה לעשות כאשר הצליחה לחבר בין צעירים שבאים מתנועות שונות, ומצליחים לשים בצד את האגו התנועתי הישן לטובת תנועה חדשה, גדולה יותר. השאלה האם בזה היא מסתפקת? אני רואה את הרשת כאוסף של שברים שיוצרים שלם חדש. השאלה האם השלם הזה יהפוך לשלם הגדול מסכום חלקיו. וכדי שזה יקרה, אני ואנשים כמוני, שלא נמצאים בזירה פוליטית, צריכים לצאת מהיום-יום ולבוא אל הרשת. ובשביל לצאת אנחנו צריכים סיבה, פיתריון, סדר יום.
 
בקיצור, אני חושב שהרשת צריכה לגדול ולהתרחב, וכדי שזה יקרה היא חייבת סדר יום חדש ומתקדם. אם אני בדיעת מיעט, הפוסט הזה יתרום לכול היותר לקידום בגוגל, אבל אם גם אתם חושבים ככה, שימו טוקבק למטה, הוסיפו פוסט בנושא, ואולי ניצור סדר יום חדש ברשת…

אורי זכי ותמי זנדברג מעדכנים מה הלאה – איך תיראה המשך הפעילות ברשת

אז עשינו אירוע, היה מוצלח מאוד. אנחנו רוצים קודם כל להודות לכל מי שלקח חלק: למי שארגן, שהפיץ, למי שסחב כסאות, למי שהתעניין, ובמיוחד למי שהגיע, ששמע וששאל, למי ששלח מייל, הצטרף לקבוצה והביע רצון להשתתף ולהיות חלק מן ההמשך.

את התמונות תוכלו לראות בפוסט הקודם, והודות לצלמות המוכשרות שלנו – מרב ריימונד, גוני ריסקין וסבינה פרנק – אפשר בהחלט לראות גם את האוירה והאנרגיות.

אבל עכשיו – זה זמן ההמשך.

המסר הראשון הוא שהרשת הוא דבר נוכח וקיים. אנחנו גאים בכך שלמרות תחושת הציניות והייאוש הכללי, הצלחנו לקיים מתח פעילות קבוע לאורך חודשים ארוכים, והצלחנו שהארגון הגמיש והיצירתי הזה יקרום עור וגידים ויקבל צורה, צבע ופנים, וגם שייצא לאויר הפתוח ויזכה לתגובות כל כך חיוביות ונלהבות.

הפעילות מכאן תימשך בשני קווים מרכזיים ומקבילים, שיזינו זה את זה:

הראשון, הוא קיום של מפגשים ציבוריים במתכונת פתוחה ומזמינה, אשר יביאו את הקולות המעניינים בפוליטיקה ויעוררו מחשבה ושיח מתקדם. אם במפגש הראשון הפננו המבט אל העבר ועסקנו בפוליטיקה דורית, המפגשים הבאים ירחיבו את הפריזמה אל קבוצות, פנים ודעות שונות ומגוונות של הציבור הישראלי. לא נפחד מעיסוק בנושאים ובשיח עם אנשים שהשמאל לא דיבר איתם ועליהם בעבר, וגם אם הדברים יעוררו דיון ואפילו ויכוח, זה בסדר, אנחנו בעד.

השני, הוא המשך הקו המקביל שהוביל את פעילות הרשת עוד לפני היציאה לציבור, והוא ייסוד של במת דיון פנימית ערה. כפי שהיה עד כה, מפגשי הרשת ימשיכו להתקיים אחת לחודש, והם יעסקו במגוון של נושאים – החל מחידוד ודיאלוג פנימי בנושאים אידיאולוגיים וארגוניים, ועד יוזמה של פרוייקטים ציבוריים שיובילו את פעילות הרשת.

שני קווי הפעולה אינם סגורים ומגובשים סופית. היופי ברשת הוא שלמרות שהקבוצה התגבשה וניתן לדבר עליה כעל דבר מוגמר, הקצוות עדיין פרומים, תהליך ההתעצבות עדיין בעיצומו. זה בדיוק השלב בו כל אחת ואחד מוזמנים לשמוע ויותר מכך – לקחת חלק.

עם זאת, ההישג שהשגנו כבר עתה הוא לרתום צעירים מובילים מכל הקשת של המחנה הדמוקרטי הישראלי – קדימה, העבודה ומרצ, וכן צעירים שעד כה לא לקחו חלק בפעילות פוליטית, בעיקר כי הזירה הזו נראתה חסומה ולא רלוונטית.

רבים אומרים לנו – תרימו דגל מסויים, כאמצעי לרתום אנשים. אנחנו מודים, בחרנו בדרך לא פשוטה – המסר שלנו הוא עשיה והשפעה פוליטית. לא נהיה ציניים ונאמץ נושא – מדיני או חברתי, כקרדום לחפור בו. לדעתנו הבעיה האמיתית שמונעת מישראל לקבל החלטות אמיצות היא חולשת המערכת הפוליטית בכלל ובעיקר המחנה המתקדם, השמאלי שלה.

שמנו לנו למטרה להיות קטליזטור לבניה מחדש של המרכז-שמאל בישראל. אנחנו שואפים להיות גורם משפיע ביצירת גוש גדול ומשפיע שיחזיר את הערכים לשנו למרכז ההשפעה, ויחזיר יציבות למערכת בכלל.

הבלוג הזה וקבוצת הפייסבוק ימשיכו להיות זירת העידכון ושמירת הקשר המרכזית, ובו יעודכנו מפגשי הרשת, יוצעו הנושאים לדיון ויתקיים הדיאלוג. לכולם יש זכות ביטוי, וכולם מעוניינים לשמוע. בהצלחה לכולנו.

 אורי זכי ותמי זנדברג, הרשת

הלופט של קסטיאל היה צפוף מאוד אתמול בתקוות ובאנרגיות טובות של יותר מ-200 אנשים, שהתגברו על הסערה בחוץ, גדשו את אירוע ההשקה שלנו והראו שיש מי שמאמינה שאפשר באמת לייצר פוליטיקה חדשה, אלטרנטיבית, מתקדמת. הפאנל המרתק של יוצאי השמינייה, בהנחיית רינה מצליח, היה סוכריה אמיתית לכל ג'אנקי של פוליטיקה – וגם סיפק כמה טיפים ונקודות למחשבה מהניסיון של המכובדים האלה בהקמת סטארט-אפ פוליטי שעסק בלשנות את המדינה.

תודה רבה לכל מי שבא. וזו עוד רק ההתחלה!

(בהמשך נעלה תמונות מהערב ועוד כמה מילים. חכו, זה מגיע)

ה-סיפור של הבחירות האחרונות הוא כשלון השמאל. מפלגת העבודה בראשות המנהיג הישן-חדש אהוד ברק הגיעה לשפל חסר תקדים בתולדותיה של 13 מנדטים, ויחד עם מרצ שגירדה בקושי את אחוז החסימה הגיעו שתי המפלגות – שרק ב-1992 הקימו לבדן ממשלה – למספר המנדטים של מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן.

מסכת התירוצים של שתי המפלגות עתירות הזכויות ההיסטוריות האלה החלה עוד לפני הבחירות. אהוד "עוסק בביטחון ולא בפוליטיקה" ברק, וחיים "ציפי גנבה לנו את הקולות" אורון לא שמו לב למה שהתרחש ממש מתחת לאפם, ולא מבינים עד היום שבפוליטיקה, הציבור אף פעם לא מטומטם, ואלה הפתקים שלו שנספרים בסוף היום.

חצי שנה לאחר הבחירות מצבו של מחנה השלום לשעבר מחפיר אפילו יותר: ברק עסוק בלאגף את נתניהו מימין בעודו משיל מעליו עוד ועוד מחברי סיעתו, ואילו השאריות של מרצ עסוקות בנסיון נואש לשכנע שלמרות שהציבור היוני הצביע קדימה בהמוניו הרי היא בעצם מפלגת ימין בתחפושת.

השבר האידיאולוגי והמנהיגותי שמאלה מהמרכז הוא כה עמוק, עד כי הוא נתפס כמובן מאליו, ואיש אינו חוקר עוד את גורמיו. ברצוני להציע סיבה חבויה למשבר הזה, שגם אם אינה כל הסיפור, יש בה כדי לשפוך עליו מעט אור.

כדי להבין את הגורם המדובר די להסתכל על פניהן של המפלגות: מרצ, מפלגה שזכורה צעירה ובועטת כבר למעלה מ-20 שנה, היתה במשך שתי הקדנציות האחרונות המפלגה הזקנה ביותר בכנסת מבחינת גילם של חבריה, להוציא את מפלגת הגמלאים; בקדנציה הנוכחית שני חבריה הצעירים הם בני 53 ו-45. מפלגת העבודה הכניסה רק חבר חדש אחד – העיתונאי לשעבר דניאל בן סימון.

מציאות זאת בולטת במיוחד על רקע קדנציות סוערות ומלאות בהתחדשות במפלגות הימין ובקדימה, בהן חברי הכנסת ציפי חוטובלי (30), אלכס מילר (32), אנסטסיה מיכאלי (34), אופיר אקוניס (36), אורלי לוי (36) ועוד הם כבר דור שני ושלישי לחברי כנסת צעירים כיואל חסון, ארדן, מילר ועוד שנבחרו בכל אחת מן הקדנציות האחרונות.

לא תמיד היה זה המצב בשמאל. יוסי ביילין, רן כהן, זהבה גלאון, דליה איציק, איתן כבל ואופיר פינס הם רק דוגמאות מעטות לאנשי ציבור שהשפיעו על המציאות שסביבם מגיל צעיר. הדוגמה המובהקת ביותר היא חברי הקבוצה שכונתה "השמינייה" – קבוצה דורית משמעותית שפעלה במפלגת העבודה בשנות ה-80 וה-90 וכללה את חיים רמון, עמיר פרץ, יוסי ביילין, אברום בורג, יעל דיין, נאווף מסאלחה, חגי מירום ונסים זווילי.

חברי השמיניה שאפו – והצליחו – להשפיע לא רק על סדר יומה של המפלגה שלהם – בעיקר ע"י קריאת תיגר על המנהיגים הדינוזאורים – אלא על סדר יומה של המדינה כולה. ביילין הוביל את המו"מ עם הפלסטינים, בכלים חוץ-פרלמנטריים ובכישרון ונחישות יוצאי דופן; רמון ופרץ – איש בדרכו – ניערו את ההסתדרות והעניקו לה חיים; יעל דיין הובילה את המאבק לזכויות אדם ונשים, והרשימה עוד ארוכה.

לקבוצה דורית יש חשיבות לא רק פרוצדורלית אלא גם מהותית. בעולם שבו המדיום הוא המסר, לדרך התקשורת, לשפה, לכלים ולקהלים אי אשר להתחבר באמצעים מלאכותיים. רק אנשים שחיים את הדור שלהם יכולים לייצג אותו נאמנה, ולכן תוצאתו של החסך הדורי הזה בשמאל היא כל כך עגומה.

אבל אולי עוד לא הכל אבוד. בחודשים האחרונים צצות קבוצות ומסגרות שמנסות לנער את האבק ולהזכיר שהכל עוד הפיך. כזו היא "הרשת", קבוצה פוליטית צעירה שאני גאה להימנות על מייסדיה. הרשת מחברת בין צעירים שהמפלגות שפעם השתייכו אליהם איבדו כל משמעות, אבל לא המעשה הפוליטי עצמו. מחר (יום שני, ה-2 בנובמבר) נערוך את כינוס היסוד של הרשת – פאנל בהשתתפות חברי השמיניה מהם אנו מבקשים ללמוד איך הם עשו את זה אבל גם – איך קרה שנותרו הבטחה שלא מומשה. לקח לנו זמן להבין שעתיד הדור שלנו לא תלוי באף אחד מלבדינו. את ההזדמנות שלנו אנחנו לא מתכוונים לפספס.

תמי זנדברג,
חברת מועצת העיר תל אביב-יפו

פוסט אורח: איתי אשר, מעורכי האתר עבודה שחורה, סבור כי התארגנויות השמאל חוצות המפלגות צריכות להתעסק עכשיו בפירוק והרכבה של רשימות לכנסת

ב-2 בנובמבר צפוי להיערך בתל אביב אירוע השקה למיזם "הרשת"', המוגדר ע"י מקימיו כ"זירה לדיון ולעשייה פוליטית לצעירים בצד השמאלי של המפה, שנועדה לעודד שיח פוליטי מתקדם ושיתופי פעולה בין פעילים ממסגרות שונות". מבט מהיר בשמות הפעילים ביוזמה מגלה רוב לצעירים ממרצ (שניים מהם פעילים גם ב"עבודה שחורה") ומיעוט מהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. מהבחינה האידיאולוגית אין כאן עדיין מגוון גדול, משום שהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היתה בשנים האחרונות קרובה הרבה יותר למרצ בציר המדיני (עד כדי מפגשים עם אנשי חמאס), בציר הכלכלי-חברתי ובמיוחד בנוכחות בפעילות שטח נגד כפייה דתית. אפשר לקרוא למשתתפים "נוער הכאפות" ואפשר גם לקרוא להם דור העתיד של השמאל הציוני. בנוסף, חלק מאנשי "הרשת" שותפים גם ליוזמת "אפשר אחרת", גם היא יוזמה צעירה שהוקמה ע"י צעירים, אך בה הדומיננטיות היא של פעילים חברתיים, אנשי "אגף שמאל" בתנועה הירוקה ו"האגף היהודי" בחד"ש.

במבט מרוחק מהרי ירושלים – זה נראה דומה מאוד

לשתי היוזמות החדשות מאפיינים משותפים רבים, עד כדי כך שלפחות לצופה מבחוץ לא ממש ברור למה יש הצדקה לקיים שני מפעלים כאלה במקביל, במיוחד כשהשמאל בישראל שרוי במוות קליני מבחינת כוחו בכנסת.

ראשית, נראה שיש בשתי היוזמות ניסיון מכוון לשבור את הדימוי המיושן והמרתיע של מחנה השמאל, ולהתגבר על הסלידה ההולכת וגוברת בציבור ממעורבות פוליטית. מספיק להביט באתרי האינטרנט המעוצבים לעילא שלהם (ובטוויטר ובפייסבוק) ולהשוות אותם לאתרים המיועדים ל"שמאלנים בדם" כמו "הגדה השמאלית", אתר מרצ או אתר מק"י (וחבל להכביר מלים על חוסר הרלוונטיות הטוטאלי של אתר מפלגת העבודה). גם המקום שנבחר להשקת "הרשת" אינו "צוותא" או מרתף מוכר אחר של זקני השמאל, אלא "הלופט של קסטיאל". בתור חנון ירושלמי שמתקרב לגיל 40 אני לא יודע מי זה קסטיאל ומה עושים בלופטים, אבל זה נשמע הרבה יותר "קול" (או מילה אחרת שאומרים היום בתל אביב ועוד לא הגיעה אלינו).

שנית, שתי היוזמות מציגות את עצמן כ"יוזמות מלמטה" (אם כי בניגוד למשל לרשימת "עיר לכולנו", שתיהן ממומנות בכספים מחו"ל) ונמנעות מזיקה ברורה מדי למפלגה מסוימת או לפוליטיקאי מסוים. אלא שטבען של "יוזמות מלמטה" הוא שקשה להן מאוד להתמזג זו עם זו, כי כל אחת מהן נבנית על בסיס "חבר מביא חבר" וכל אחת מהן מפתחת אופי משלה. כך למשל, זה לגמרי בלתי אפשרי ליצור מיזוג בין "אפשר אחרת" ו"המטה הסוציאל-דמוקרטי", אעפ"י ששתיהן הוקמו באותה תקופה, ועל רקע אותה אכזבה ממה שקורה במערכת הפוליטית.

לבסוף, לשתי היוזמות משותף הרצון לאיחוד כוחות ושיתוף פעולה בין מסגרות שמאל שונות. הנסיגה בכוחו האלקטורלי של השמאל הניבה בשנים האחרונות יוזמות רבות ל"איחוד השמאל", אך הן לא הצליחו לתפוס תאוצה, ונדמה שהפיצול בין "יוזמות לאיחוד" גדול אפילו יותר מהפיצול ברמה המפלגתית (אסוציאציה מתבקשת).

רשימת שמאל משותפת – הטאבו הגדול
ההיסטוריון ד"ר אודי מנור דן לאחרונה בפיצולי השמאל לגווניו, וסיכם בחוכמה שהפתרון האמיתי לפיצול הבלתי נגמר הוא גיבוש במסגרת מפלגתית, או לכל הפחות רשימה משותפת. אך למרבה הצער, העיסוק הגלוי בבניית רשימה שכזו הוא כמעט בגדר טאבו. פעילים שיעסקו בנושא זה יפגעו בקשריהם עם הח"כים, ואילו ח"כים שיצהירו על יעד שכזה ייחשדו ע"י עמיתיהם וע"י פעילים רבים בחוסר נאמנות למסגרת. לכן, את מיזוג הרשימות משאירים כולם לאנשים אחרים (בדיוק אלה שאסור לסמוך עליהם) ולזמנים אחרים (בדיוק הזמן שבו לא יהיה זמן). לאן מנתבים את האנרגיות ואת השאיפה לשיתוף פעולה? לדיונים, למפגשים חברתיים ול"מאבקים אזרחיים" (שם קוד למאבק פוליטי שאסור לקרוא לו פוליטי). אך מה שהפעילים לא מבינים או לא רוצים להבין הוא שאין הרבה משמעות לשת"פ ב"מאבקים אזרחיים" ללא ריצה משותפת ברשימה מאוחדת לבחירות לכנסת, או לפחות יוזמה גלויה למהלך כזה.

בסופו של יום, שלי יחימוביץ' מהעבודה, אילן גילאון ממרצ, דב חנין מחד"ש וערן בן ימיני מהתנועה הירוקה שעומדים על הבמה באותה הפגנה, מתחרים זה בזה על קולות הקהל בהפגנה ועל קולות הצופים בבית. כל אחד מהם רוצה את הקרדיט לעצמו ולמפלגה שלו וכל אחד רוצה להיות במרכז הבמה. זה לא נרקיסיזם ולא דודוטופזיזם אלא כלל בסיסי בהישרדות פוליטית. לעתים קרובות, החיוכים הנחמדים ולחיצות הידיים על הבמה מסתירים נסיונות של צד אחד להכשיל במכוון את הצד האחר (אפילו בתוך אותה מפלגה) והמטרה המשותפת נשכחת. ככל שביצת השמאל מתכווצת, מתגברים הדיבורים על הצורך באחדות אך אין בהכרח קשר בין דיבורים ומעשים. המצב העגום, כמו בתוכנית מציאות, ממש לא מעודד שיתוף פעולה אלא להיפך, מעודד פוליטיקאים ומפלגות להתייחס לשותפים אידיאולוגיים כאל יריבים שיש להכשילם. אם רוצים שיתוף פעולה צריך לשים על השולחן את האתגר האמיתי, ולא להתעסק בפירורים כמו הפגנה נגד חוק ההסדרים, יום עבודה בג'סר א-זרקא, או אתר וקבוצת פייסבוק. דברים חשובים כאלה היו גם לפני "הרשת" ו"אפשר אחרת" ויהיו כאן תמיד, וכל פעיל חברתי ופוליטי תמיד בחר לו במה להשתתף – החל מעצרת קונצנזוס למען גלעד שליט וכלה בהפגנות נגד הגדר בבלעין.

אני מאחל לאנשי "הרשת" ו"אפשר אחרת" בהצלחה, ומקווה שידעו לכוון את האנרגיות שלהם לדבר החשוב באמת – ההכנה לבחירות הבאות.

נ"ב: ברשימה הבאה שלי – למה רשימת שמאל משותפת תהיה אסון ולמה לשתיים יש אולי סיכוי.

איתי אשר
(פורסם באתר "עבודה שחורה")

אבי וידרמן, חבר קדימה ממייסדי הרשת, סבור כי בימים אלו, בהם מתחילים לפעפע מנהיגי "הדור השלישי",  הגיע הזמן הנכון לצקת תכנים וליצור מפלגות קוטביות אמיתיות לשבור את המבנה הקיים ואת החשיבה שהורגלנו אליה

זאב ז'בוטינסקי פותח במילים "כן לשבור!" את אחת מרשימותיו המפורסמות ביותר ביוני 1932. במאמרו זה קורא ז'בוטינסקי לשבור את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל אשר לטענתו השתלטה לחלוטין על חיי הפועלים העבריים – עיתים אפילו בכפייה.

מאמר זה של ז'בוטינסקי מסמל בעיניי את הבלבול הגדול הקיים בישראל בין ימין לשמאל – הרי מעולם הימין פה לא היה ימין והשמאל – לא שמאל. תמיד ניתן למצוא במחוזותינו שמרן שמאמין בחלוקת המולדת ולעומתו סוציאליסט הדבק בשלמות הארץ. וכך אנו מוצאים רטוריקה שמאלנית – כן, לשבור (לא חסר הרבה בכדי שהיה נכתב "עולם ישן עד היסוד נחריבה") במאמר המכוון כנגד ארגון פועלים – מן הצד הימני של המפה.

הבלבול הזה נמשך עד ימינו אנו. לא פלא כי אין מבדיל בין שמאל לימין בימים אלו, על אף הקיצוניות המורגשת (מפלגת העבודה כעמוד התמך של ביבי?! Come on…) ביתר שאת. כך למשל, אם נמשיך לפשפש בימי העבר נגלה כי ז'בוטינסקי החזיק במשנה ליברלית מתקדמת ויש שיאמרו אפילו שמאלנית במושגים של היום – אלו אותם חמשת הממי"ם המפורסמים (מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) ז'בוטינסקי סבר כי כל אזרח ואדם זכאים להם (מעניין אם היה מוסיף היום את המ' של פרס: "מכונית לכל פועל" ואת המ' של ביבי: "מחשב לכל ילד" אבל את זה, נשאיר ב"צריך עיון") לעומת זאת, דווקא "אחדות העבודה", אחד הזרמים החשובים של השמאל הישראלי דגלה בגאון, עד לסוף שנות ה-80 בחזון ארץ ישראל השלמה. לאור זאת, מה הפלא שרחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, טען תמיד כי הוא הוא – ההמשך האמיתי של מפא"י ההיסטורית?

הרי בקליפת אגוז שורשי הבלבול. אז מי כאן הימין ומי השמאל? איך ניתן בכל זאת להגדיר את המפה הפוליטית הישראלית?

בחירות 2006, בהקשר זה, נראו אז כקץ לבלגאן. מפלגת העבודה התייצבה לבחירות עם מנהיג פועלים מהשורה הראשונה, הליכוד, לאחר פרישת קדימה נראה כימין שמרני – הן בפן הכלכלי והן בפן המדינה ו"קדימה" שימשה כמפלגת מרכז קלאסית – שמאלה בפן המדיני וימינה בפן הכלכלי. אבל במדינת ישראל, כמו במדינת ישראל – באה מלחמה וטרפה את הקלפים. מלחמת לבנון השנייה שינתה את סדר היום הציבורי ובטרם הספיקה "קדימה" להתגבש כמפלגה, ובטרם הספיקה להבין "העבודה" שהיא מפלגה סוציאל-דמוקרטית – קמה ועדת חקירה שהציבה סדר יום חדש. וככה באה לקיצה התקווה לסדר אידיאולוגי בתוך המערכת הפוליטית הישראלית.

אז מה עכשיו? הסדר הפוליטי עדין לא התייצב. הנשיא פרס טוען בראיון לוושינגטון פוסט שביבי הוא אינו ימני כלל. קולה של מרצ נדם כליל לאחר שהציבור "בעט" בה לשולי השוליים של המגרש הפוליטי ובכך הצביעה על חוסר הצורך במפלגה זו בתצורתה הנוכחית. השמאל נשאר עם ייצוג אחד אמיתי במערכת הפוליטית – עם "קדימה" – והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת.

כאחד מראשוני החברים במפלגתו של שרון, לא חשבתי שאמצא את עצמי כחבר במפלגה שהיא המייצגת העיקרית של השמאל. עם זאת, במשך הזמן, השד כבר לא כל כך נורא. למעבר המחשבתי הגדול, נדרשתי עוד קודם לכן. בברור מעמיק עם עצמי, גיליתי אי שם בתחילת שנות ה-2000 כי אבן הפינה האידיאולוגית שלי הינה "כל יחיד הוא מלך". כבית"רי התחלתי להבין אז כי לא יוכלו לדור בכפיפה אחת שלמות הארץ וכבוד האדם. על כן, תוכנית ההינתקות של שרון הגיעה בדיוק בזמן – וכבר אז הייתי בין תומכיה הנלהבים – וכך אני גם היום. המחשבה הליברלית של ז'בוטינסקי, שעליה חונכתי, היא שאפשרה לי תמיד להזדהות עם המחשבה הליברלית של השמאל, גם בימי הליכוד העליזים שלי. וכך יוצא שגם בתחום המדיני וגם בתחום הכלכלי התיישרתי על קו ליברלי וקוהרנטי – ופתאום, בשקט, מצאתי את עצמי מזדהה עם כמה ממטרות השמאל המובהקות ביותר. עם זאת, אני עדין מתקשה להגדיר את עצמי כאיש שמאל. אני עדין אדם לאומי מאוד ועדין מאמין בכוחו של השוק החופשי עם מגבלות, כמובן. אגב, אין זה מקרי, שרוב מוחלט של הפוליטיקאים יוצאי תנועת הנוער בית"ר ,מצאו את עצמם ב"קדימה" (אהוד אולמרט, ציפי לבני, שלמה גרבץ ז"ל, זאב בוים, צחי הנגבי, יואל חסון – רשימה חלקית). לכולם היה קשה מאוד לישב את הסתירה לעייל.

הדור של מייסדי המדינה ודור הצברים הראשון מתחילים לפנות את מקומם בהנהגת המדינה. דורות אלו עסקו בעיקר בעיצוב המציאות הישראלית הביטחונית ובתקופת שלטונם עסקה הפרדיגמה בעיקר בנשואי ביטחון האומה ויצירת ביטחון קיומי באזרחי מדינת ישראל. בימים אלו, מתחילים לפעפע מנהיגי "הדור השלישי". אין הם עסוקים ביסודה של מדינת ובביצור ביטחונה. אין הם עוסקים בקיומה – אלא ברוחה. זה הזמן לצקת תכנים וליצור מפלגות קוטביות אמיתיות שיגדירו את עצמן על בסיס סוגיות רלוונטיות ועל פי נטיית ליבן – שמרניות, ליברליות – או אחרות.

ועל כן – כן, לשבור. לשבור את המבנה הקיים ואת החשיבה שהורגלנו אליה. כן לשבור, לשבור את המונופול הביטחוניסטי על החשיבה שלנו. כן לשבור, כי זה מה שצעירים עושים.