אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הסוכנות לשעבר, אשר התארח בכינוס היסוד של הרשת במסגרת פאנל השמיניה של מפלגת העבודה, מייעץ לחברי הרשת ולכל שמאלן מתחיל מאיפה להתחיל

בכל העולם המערבי השמאל דועך

הסיבות לכך גדולות מאיתנו ומגוונות, על פי המקום, החברה וקורותיהם. אבל אצלנו ההעלמות של השמאל דרמטית הרבה יותר. נראה שהשמאל פשוט פג והורד מהמדפים. את מקומו ירשו מבנים חלולים כ"קדימה”, אונאת תדמיות מסוג ברק ואשליות מילוליות דוגמת נתניהו. אבל תפיסת עולם מלאה, משנה סדורה של שמאל מהותי, לא קיימת כאן כבר הרבה שנים.

ההתרוקנות כמעט מלאה. אהוד ברק הוליד והכשיר את שרץ האסטרטגיה של "אין שותף" ואין עם מי לדבר כעילת על לכשליו שלו. אנשי העבודה המציאו את חומת ההפרדה כתחליף להידברות והיו שותפים נילהבים לחד צדדיות השחצנית של שרון שהביאה אותנו עד הלום בלי להפסיק להלום. פשיטת רגל ערכית מלאה ומקפת שרבים משותפיה הפכו לעברייני שלום מועדים.

אורי זכי על רשמים פוליטיים ראשונים מוושינגטון, ולקחים לישראל

בתקופה שלאחר השקתה, עדיין התקיים ברשת ויכוח ער על הכיוון שבו צריכה ההתארגנות ללכת: האם לדחוף לאיחודו של גוש שמאל-מרכז גדול כמפלגה הדמוקרטית הישראלית, או לשאוף להקמת גוף סוציאל-דמוקרטי משמאל לקדימה.

בשבועות האחרונים מספר אירועים והתפתחויות פוליטיים שפכו אור על כל אחת מהתפיסות: התרגיל המסריח של ביבי והניסיון לפרק את קדימה הוכיח לאלה שהם "קדימה סקפטיים" שזו מפלגה מלאכותית, שרובה מורכבת מאופורטוניסטים, ושיש הבדל בין ציפי לבני לשאר המפלגה. האירועים גם הטילו צל על יכולתה של לבני להוביל את המחנה.

לכאורה, ניתנה בכך הוכחה לאלה שרואים עדיין במורדי העבודה ומרצ כבסיס למפלגה סוציאל-דמוקרטית משמאל לקדימה.

לא עברו שבועיים ואופיר פינס, אולי התקווה הכי גדולה להובלת מהלך כזה, נשבר (או שנשבר לו) ועזב את המערכת הפוליטית, ובכך כנראה קבר סופית את היכולת לפצל את העבודה.

אנחנו, הצעירים שעדיין מאמינים במערכת הפוליטית, שמשוועים לכינונו מחדש של שמאל פוטנטי, עלולים פשוט להיכנס לדיכאון: שום דבר לא עובד. אף אופציה לא קיימת.

אני חושב שבדיוק להפך: זו הוכחה נוספת, שאין לנו יותר ממה לצפות מדור המנהיגות הקודם. שעלינו לגרום לדברים לקרות ולא לחכות שהם יקרו מעצמם ובטח שלא לסמוך על כל מני "מנהיגים" שיבצעו אותם. אנחנו כבר מספיק מנוסים, אבל עוד מספיק נאיביים במובן הטוב של המלה כדי להוביל תהליכים.

לפני עשרה ימים עזבתי את ישראל לארה"ב על מנת להיות מנהל המשרד של בצלם בוושינגטון במשך השנתיים הקרובות.

גם לפני שעזבתי לא הסתרתי את דעתי שלא רק השמאל, אלא המערכת הפוליטית כולה זקוקה להתאגדות למפלגות גדולות.

מאז שאני כאן וחשוף למערכת דו-מפלגתית תוססת התחזקתי בדעתי זו: מצד אחד, ארה"ב מחולקת פוליטית כמו שלא היתה שנים ארוכות. שמונה השנים המאד רדיקליות (לימין) של בוש, והריאקציה בדמות הממשל המאד שמאלני של אובמה, יצרו שיח בוטה. אפילו מעטה ה PC ("פוליטיקלי קורקט") שאיפיין בעבר את המערכת האמריקאית נעלם מן העולם. לכל אחד מהמחנות האידיאולוגיים יש תחנת טלביזיה ("פוקס ניוז" הימנית, ו "MSNBC" השמאלנית) עם מגישים רהוטים, מלהיבים ונשכניים (רייצ'ל מדו, קית' אולברמן, ראש לימבו ועוד). הדברים נמצאים על השולחן. ההבדלים קיצוניים. הכפפות הוסרו ויש ממשל ומולו אופוזיציה בויכוח אידיאולוגי סוער.

אני מאמין שגם בישראל אפשר להגיע לכך, בשינויים המתחייבים. צריך לשאוף לאחד כוחות למפלגה דמוקרטית גדולה אחת. מבחינתי, העובדה שלעת עתה נבלמה כניסתה של קדימה לקואליציית התעתועים של נתניהו וברק נותנת זמן יקר לפעולה. ואנחנו, לא אף אחד אחר, צריכים לפעול: לקדם חקיקה שלפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר תהיה ראש הממשלה, לקרוא לחברים דומיננטיים במפלגות הפוליטיות הקיימות להצטרף להקמת גוש גדול (ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, איתן כבל, שלי יחימוביץ ועוד), ובעיקר לייצר פעילות וחשיבה משותפת ברשת שהקמנו, שהיא המסד הטבעי להתארגנות כזו, בהיותה המקום היחיד שבו בארגון אחד פועלים יחד הצעירים הדומיננטיים בעבודה, קדימה, מרצ, לצד אנשים מחוץ למערכת שרואים את התקווה בהתארגנות כזו.

השבוע יצא לי לדבר עם רן כהן, הבוס שלי לשעבר, על תחילת דרכו הפוליטית. למרות שמטרת השיחה היתה אחרת לגמרי, מצאתי את עצמי פתאום שואלת אותו שוב ושוב על התארגנותה של קבוצת שי"ח (שמאל ישראלי חדש) בהנהגתו, ומצאתי המון קווי דמיון משותפים לסיטואציה שלנו היום.

שי"ח קמה והתארגנה על רקע כניסת מפ"ם למערך עם מפא"י, ב-1968. קבוצה של צעירים מתוך מפ"ם פשוט ידעו שזה בדיוק הכיוון ההפוך מזה שצריך ללכת אליו. זה כמובן לא הפריע להנהגה הבוגרת והממוסדת שלהם להתעלם מהם לגמרי. כעבור כמה חודשים הקבוצה פרשה ממפ"ם בהפגנתיות, ומי שיודע משהו על המכבש של התנועה הקיבוצית ושל מנהיגיה הלאומיים והמקומיים יודע שזה ממש לא היה פשוט.

שי"ח סימנה את עצמה מההתחלה כשמאלית – מתנגדת להחזקת השטחים, וכחברתית – סוציאליסטית במובן הישן. זה לא היה קל לשמור על גבולות הגזרה הפוליטיים, ורן סיפר לי כיצד הם הקפידו כל הזמן לבדל עצמם מקבוצות כמו מצפן מצד אחד, ומהמערך מצד שני.

הטענה העיקרית שלהם היתה – כבר אז – שהשמאל הציוני הממוסד מתרחק מייעודו ולמעשה אינו מתפקד כשמאל. זאת הן במובן המדיני – מדובר על הימים בהם התעצבה הלכה למעשה שאלת השטחים, והן במובן  הסוציאליסטי והסולידרי. ועם זאת, הקבוצה שמרה על ציונות נלהבת וגם על פרוגרסיביות. היא פנתה למערב, והתנערה מהשמאל הסובייטי שהיה בעל משקל באותה תקופה.

ומעל הכל, הקבוצה שאפה לנער את דור המנהיגות, וטענה כי המנהיגים הממוסדים איבדו קשר למציאות הפוליטית הישראלית. כאמור, זה לא היה קל. החברים ספגו קללות בועידות וכינוסים ציבוריים, ונקראו לשיחות בירור בקיבוצים שלהם. חברי הרשת שחברים במפלגות העבודה ומרצ – בראש שתיהן עומדים קיבוצניקים בעבר ובהווה – ושמעיזים להפגין חשיבה פוליטית עצמאית – יכולים לחוש רק הד קלוש של סיטואציה בלתי אפשרית מבחינה אישית זו.

אבל הם המשיכו בדרך. לאט לאט הצטרפו חברים נוספים. כינוסים שבועיים בדירות ובכיתות באוניברסיטה הציגו למשתתפים דיונים ושיח פוליטי מצד הוגי דעות ומנהיגים שהיו רלוונטיים לדעתם. גם מנהיגות פנימית צעירה צצה והתגלתה עם הזמן. כעבור שנים ספורות הקבוצה – שנקראה כבר "תכלת-אדום", חברה לזרם הציוני מפורשי מק"י והם רצו יחד בבחירות להסתדרות ולכנסת במסגרת המשותפת "מוקד". בהמשך חלקים מהם עברו לשל"י ובהמשך לרצ, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

נוסטלגיה היא יועץ רע. יש הרבה הבדלים בין אז והיום, ומטרתי אינה להתרפק על תקופה שאפילו לא נולדתי בה. להפך. הלקח שלקחתי מהסיפור המרתק הוא שבכל תקופה ובכל מצב, אסור לפחד וצריך לעשות. הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הוא לשמור על האמת ועל הכנות ולהאמין בעצמנו. חלקים מהמציאות הפוליטית של היום ברורים לנו, חלקים אחרים עדיין לא התבהרו. ברור לנו שאנחנו צריכים להיות חלק מתהליך החיפוש, ולזכותנו ייאמר שאנחנו לפחות יודעים איפה לחפש, ולא פחות חשוב – איפה לא.

אורי זכי בפוסט תגובה לאיתי אשר לגבי תפקידה של קדימה במפה הפוליטית

בפוסט שלו "אולי עדיף כבר להתפקד לקדימה?" תוהה איתי אשר מדוע צצות בשמאל חדשות לבקרים התארגנויות על מפלגתיות חדשות, ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במטרה האפרורית אך החשובה ביותר, שהיא פירוק והרכבה של מסגרת פוליטית חדשה. איתי כותב כי הוא מתכוון להציג בשבועות הקרובים מספר חלופות אפשריות לכך, ואת הפוסט הראשון הוא מקדיש לחלופה של התפקדות לקדימה, כסוג של ברירת מחדל.

מכיוון שאיתי כולל את הרשת כאחת מאותן התארגנויות על מפלגתיות, בחרתי לכתוב כמה מלים כתגובה לפוסט שלו, ולקראת הדיון שאנחנו מקיימים ברשת ביום רביעי הקרוב. המשך קריאה »

ההצטמקות המכאיבה בכוחו האלקטורלי של השמאל מצריכה לצד הדיון האידיאולוגי גם דיון קונקרטי בחלופות להתארגנות במסגרת רשימות. המאמר הנוכחי דן באופציה שאין מרבים לדון בה – התפקדות לקדימה

פוסט אורח מאת איתי אשר*

בטור הקודם ניסיתי להבין מדוע בשמאל הישראלי המוכה והחבול צצות חדשות לבקרים התארגנויות על-מפלגתיות חדשות ("המטה הסוציאל-דמוקרטי", "הרשת", "אפשר אחרת", "חברה אחרת אפשרית" ועוד) ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במשימה האפרורית והחשובה ביותר: פירוק והרכבה של רשימות לקראת הבחירות הבאות. ברשימה הנוכחית וברשימות הבאות אני מבקש לבחון כמה חלופות לבניית רשימות כאלה. המשך קריאה »

דרור מורג על דרור שטרנשוס, שהלך השבוע לעולמו בגיל 52

הלילה הלך לעולמו חבר ואיש יקר.

ה-סיפור של הבחירות האחרונות הוא כשלון השמאל. מפלגת העבודה בראשות המנהיג הישן-חדש אהוד ברק הגיעה לשפל חסר תקדים בתולדותיה של 13 מנדטים, ויחד עם מרצ שגירדה בקושי את אחוז החסימה הגיעו שתי המפלגות – שרק ב-1992 הקימו לבדן ממשלה – למספר המנדטים של מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן.

מסכת התירוצים של שתי המפלגות עתירות הזכויות ההיסטוריות האלה החלה עוד לפני הבחירות. אהוד "עוסק בביטחון ולא בפוליטיקה" ברק, וחיים "ציפי גנבה לנו את הקולות" אורון לא שמו לב למה שהתרחש ממש מתחת לאפם, ולא מבינים עד היום שבפוליטיקה, הציבור אף פעם לא מטומטם, ואלה הפתקים שלו שנספרים בסוף היום.

חצי שנה לאחר הבחירות מצבו של מחנה השלום לשעבר מחפיר אפילו יותר: ברק עסוק בלאגף את נתניהו מימין בעודו משיל מעליו עוד ועוד מחברי סיעתו, ואילו השאריות של מרצ עסוקות בנסיון נואש לשכנע שלמרות שהציבור היוני הצביע קדימה בהמוניו הרי היא בעצם מפלגת ימין בתחפושת.

השבר האידיאולוגי והמנהיגותי שמאלה מהמרכז הוא כה עמוק, עד כי הוא נתפס כמובן מאליו, ואיש אינו חוקר עוד את גורמיו. ברצוני להציע סיבה חבויה למשבר הזה, שגם אם אינה כל הסיפור, יש בה כדי לשפוך עליו מעט אור. המשך קריאה »

פוסט אורח: איתי אשר, מעורכי האתר עבודה שחורה, סבור כי התארגנויות השמאל חוצות המפלגות צריכות להתעסק עכשיו בפירוק והרכבה של רשימות לכנסת

ב-2 בנובמבר צפוי להיערך בתל אביב אירוע השקה למיזם "הרשת"', המוגדר ע"י מקימיו כ"זירה לדיון ולעשייה פוליטית לצעירים בצד השמאלי של המפה, שנועדה לעודד שיח פוליטי מתקדם ושיתופי פעולה בין פעילים ממסגרות שונות". מבט מהיר בשמות הפעילים ביוזמה מגלה רוב לצעירים ממרצ (שניים מהם פעילים גם ב"עבודה שחורה") ומיעוט מהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. מהבחינה האידיאולוגית אין כאן עדיין מגוון גדול, משום שהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היתה בשנים האחרונות קרובה הרבה יותר למרצ בציר המדיני (עד כדי מפגשים עם אנשי חמאס), בציר הכלכלי-חברתי ובמיוחד בנוכחות בפעילות שטח נגד כפייה דתית. אפשר לקרוא למשתתפים "נוער הכאפות" ואפשר גם לקרוא להם דור העתיד של השמאל הציוני. בנוסף, חלק מאנשי "הרשת" שותפים גם ליוזמת "אפשר אחרת", גם היא יוזמה צעירה שהוקמה ע"י צעירים, אך בה הדומיננטיות היא של פעילים חברתיים, אנשי "אגף שמאל" בתנועה הירוקה ו"האגף היהודי" בחד"ש. המשך קריאה »

אבי וידרמן, חבר קדימה ממייסדי הרשת, סבור כי בימים אלו, בהם מתחילים לפעפע מנהיגי "הדור השלישי",  הגיע הזמן הנכון לצקת תכנים וליצור מפלגות קוטביות אמיתיות לשבור את המבנה הקיים ואת החשיבה שהורגלנו אליה

זאב ז'בוטינסקי פותח במילים "כן לשבור!" את אחת מרשימותיו המפורסמות ביותר ביוני 1932. במאמרו זה קורא ז'בוטינסקי לשבור את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל אשר לטענתו השתלטה לחלוטין על חיי הפועלים העבריים – עיתים אפילו בכפייה.

מאמר זה של ז'בוטינסקי מסמל בעיניי את הבלבול הגדול הקיים בישראל בין ימין לשמאל – הרי מעולם הימין פה לא היה ימין והשמאל – לא שמאל. תמיד ניתן למצוא במחוזותינו שמרן שמאמין בחלוקת המולדת ולעומתו סוציאליסט הדבק בשלמות הארץ. וכך אנו מוצאים רטוריקה שמאלנית – כן, לשבור (לא חסר הרבה בכדי שהיה נכתב "עולם ישן עד היסוד נחריבה") במאמר המכוון כנגד ארגון פועלים – מן הצד הימני של המפה.

הבלבול הזה נמשך עד ימינו אנו. לא פלא כי אין מבדיל בין שמאל לימין בימים אלו, על אף הקיצוניות המורגשת (מפלגת העבודה כעמוד התמך של ביבי?! Come on…) ביתר שאת. כך למשל, אם נמשיך לפשפש בימי העבר נגלה כי ז'בוטינסקי החזיק במשנה ליברלית מתקדמת ויש שיאמרו אפילו שמאלנית במושגים של היום – אלו אותם חמשת הממי"ם המפורסמים (מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) ז'בוטינסקי סבר כי כל אזרח ואדם זכאים להם (מעניין אם היה מוסיף היום את המ' של פרס: "מכונית לכל פועל" ואת המ' של ביבי: "מחשב לכל ילד" אבל את זה, נשאיר ב"צריך עיון") לעומת זאת, דווקא "אחדות העבודה", אחד הזרמים החשובים של השמאל הישראלי דגלה בגאון, עד לסוף שנות ה-80 בחזון ארץ ישראל השלמה. לאור זאת, מה הפלא שרחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, טען תמיד כי הוא הוא – ההמשך האמיתי של מפא"י ההיסטורית?

הרי בקליפת אגוז שורשי הבלבול. אז מי כאן הימין ומי השמאל? איך ניתן בכל זאת להגדיר את המפה הפוליטית הישראלית? המשך קריאה »

נראה שבשנה התשיעית לעשור הראשון של המאה ה-21 ניתן לומר שהחברה והפוליטיקה הישראלית עברה, ועוברת, שורה של שינויים ותהליכים פוליטיים (בהם: האינתיפאדה השנייה והפיצול בין הגדה בהנהגת הרשות ורצועת עזה תחת שלטון החמאס, אשר שחקו עד דק את אמונתו של הציבור הישראלי בסיכוי לשלום; בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, אשר העלתה את הסוציאל-דמוקרטיה מן האוב הפוליטי והאיצה את הפילוג בליכוד והקמת "קדימה"; התבססותה של זו האחרונה כגוף פוליטי בר-קיימא המייצג באופן אותנטי חלק מן הציבור הישראלי; הקונצנזוס הרחב – מנתניהו וליברמן ועד רע"מ ובל"ד – בדבר נכונות פתרון "שתי המדינות") אשר מאיימים לדחוק לקרן זווית, אם לא להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, את השמאל הציוני כפי שאנו מכירים אותו. המשך קריאה »