פוסט אורח מאת אברום בורג על השמאל ואיפה המקום הנכון להיות בו
אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הסוכנות לשעבר, אשר התארח בכינוס היסוד של הרשת במסגרת פאנל השמיניה של מפלגת העבודה, מייעץ לחברי הרשת ולכל שמאלן מתחיל מאיפה להתחיל
בכל העולם המערבי השמאל דועך
הסיבות לכך גדולות מאיתנו ומגוונות, על פי המקום, החברה וקורותיהם. אבל אצלנו ההעלמות של השמאל דרמטית הרבה יותר. נראה שהשמאל פשוט פג והורד מהמדפים. את מקומו ירשו מבנים חלולים כ"קדימה”, אונאת תדמיות מסוג ברק ואשליות מילוליות דוגמת נתניהו. אבל תפיסת עולם מלאה, משנה סדורה של שמאל מהותי, לא קיימת כאן כבר הרבה שנים.
לשמאל באשר הוא ישנן כמה הנחות יסוד:מחוייבות לחירויות יסוד, שיוויון לכל - המינים, המוצאים, האמונות והדעות - וחתירה פעילה לצדק חברתי וממנו האנרגיה למאבקי השלום, ההידברות ותיקון העולם. במשך שנים ארוכות היה השמאל הישראלי הכוח היוצר של הרעיונות החברתיים והמדיניים. אין כמעט רעיון או תובנה שלא החלו את דרכם בשמאל (להוציא את האוטונומיה המוזרה של מנחם בגין בשנות השמונים ואת מדינת ההלכה של ימינו אנו). גם הטראנספר וגם חזון שתי המדינות נולדו אי שם בתוככי תנועות העבודה. ובשנים האחרונות – יוק! אין יותר רעיונות חדשים, אין תובנות ואין אנרגיה למאבק.
ההתרוקנות כמעט מלאה. אהוד ברק הוליד והכשיר את שרץ האסטרטגיה של "אין שותף" ואין עם מי לדבר כעילת על לכשליו שלו. אנשי העבודה המציאו את חומת ההפרדה כתחליף להידברות והיו שותפים נילהבים לחד צדדיות השחצנית של שרון שהביאה אותנו עד הלום בלי להפסיק להלום. פשיטת רגל ערכית מלאה ומקפת שרבים משותפיה הפכו לעברייני שלום מועדים.
החברה האזרחית נוטלת על עצמה אחריות מעשית לכל מה שהשמאל היה צריך לעשות ונבהל. החברה האזרחית הפכה לאחראית למחאה נגד גדר ההפרדה בבילעין למה חברי ה”רשת לא שם”?, והיא נוכחת בתצורה אחרת שלה בשיח' ג'ארח ולמה ג'ומס לא שם מדי יום שישי? חבריה מקימים אגודות ועמותות בתחומי הרווחה, החינוך, והשיוויון. החברה האזרחית מחליפה את הרבנות הראשית בעריכת קידושין והקמת משפחות בישראל, היא מעוררת סולידריות ומעודדת התנדבות ומעורבות חברתית.בלא מגע יד אדם פוליטי שמאלי. היא היא הרשת החברתית האמיתית של ישראל והשמאל הפוליטי פשוט אדיש כלפיה אילם ונעלם. הוא לא שם ולכן הוא איננו בכלל.
התחום המדיני נובע מתוך האמת של תפיסת עולם חברתית אמיתית. רפיון השלום של השמאל כלפי חוץ קשור בטבורו להעדרה של השקפה אנושית עדכנית ומחייבת כלפי פנים. שמאל לא יכול להיות כזה; אנושי, חברתי, אוהב צדק ורודף שוויון, אם הוא מקבל בלא עירעור ומאבק את המבנה החברתי הנוכחי. זה הרואה בישראל את מדינת "כל יהודיה" ומפנים בלי מחשבה או טירדה את אפלייתם המובנית של חמישית מאזרחי המדינה. שמאל ישראלי שלא מוכן להתמודד עם הכלה והפנמה מוחלטות של ערביי ישראל לתוך המרקם האנושי הלגטימי שלנו לא ראוי לשמו. הוא ימין העוטה עור של שמאל. הוא חלק ממנגנוני האפליה וההפחדה. חוסר הביטחון העצמי הלאומי בקיומה של המדינה, בעוצמת הזהות שלה לא מאפשר למנהיגות השמאל הציוני לנוע הלאה אל מעבר להגדרות עתיקות היומין. אל מה שהוא חיוני היום יותר מכל דבר אחר – בנית גשר יציב ובר קיימא בין אוכלוסית הרוב היהודית למיעוטיה הלא יהודיים. שמאל שלא עולה על באריקדות בשל אפליה מוסדית מרושעת של אחד מכל חמישה ישראלים הוא שמאל מושחת מבחינה ערכית ואפסי מבחינה פוליטית. שמאל שלא נלחם על קואליציה "כל אזרחיה" ו"כל קהילותיה" מאבד את הלגטימיות הערכית שלו ולעולם לא יעשה שלום. לא עם עצמו, לא עם עצמנו ולא עם שכנינו.
