4 תגובות

1. מאת אורי סבח:

   11 בינואר 2010 בשעה 11:02

   באותו הקשר:
   חוק ועדות הקבלה מקודם בכנסת כדי למנוע מערבים להתקבל לישובים קהילתיים. בעצם הוא יאפשר הדרה של כל מיעוט שאינו מתאים "לרוח הישוב". זה חלק מאותה אפליה מוסדית מרושעת שמדבר עליה אברום בורג.
   השמאל צריך להיות במאבק הזה, ולא לחבור לקדימה, לישראל חסון ולשי חרמש שמקדמים את החוק הזה ממש.
2. מאת תמי זנדברג:

   11 בינואר 2010 בשעה 16:53

   אורי, אתה צודק במיליון אחוז, ואותו דבר עם החוק הביומטרי, רפורמת הקרקעות ועוד אלף דוגמאות.

   אבל אבל אבל, זה לא יהיה נכון לפסול את קדימה קטגורית ולפטור אותם כליכוד ב'. זו תהיה טמינת ראש בחול והתעלמות ממציאות שהיא רלוונטית לציבור ענק שהוא בדיוק הפוטנציאל שלנו.

   אנחנו יכולים להמשיך לנסות לחנך את הציבור, כפי שעשינו בהצלחה מועטה (בלשון המעטה) במשך שנים ארוכות, או שאנחנו יכולים להפנים את השיעור שהוא מעביר לנו ולנסות לתרגם אותו לשפה פוליטית רלוונטית.

   מכיוון שהציבור ישפוט אותנו כל פעם מחדש, אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו חייבים להתחיל בדרך הארוכה אל השני.
3. מאת הלו אבא:

   11 בינואר 2010 בשעה 17:28

   הלו, אברום – בוא לחד"ש.
   מסכים עם כל מה שאמרת. מסכים שהדבר הכי חשוב אולי הוא שותפות יהודית-ערבית.
   בוא, תן דוגמה, תן מילה. חזק במעמדך ובתמיכתך את תנועת השמאל הגדולה בישראל (4 מנדטים) כיום, ששברה את כל שיאי הקולות שלה במגזר היהודי בבחירות האחרונות, אבל שחבריה היהודים עדיין מוקצים ונחשבים מטורללים ע"י המיינסטרים הישראלי.

   ואתה יודע מה, אתה לא חייב לבוא לחד"ש.
   בוא תעזור להקים משהו גדול עם החבר'ה האלה, ועם חבר'ה אחרים.
   אבל עם שותפות יהודית-ערבית אמיתית. א-מ-י-ת-י-ת.
   בוא.
4. מאת דר' אולק נצר:

   18 בינואר 2010 בשעה 6:39

   לאחר שהתפרסם ראיון עם אברום בורג ב "הארץ" (14.11.2003) חשבתי שקרא "נס" — כלומר מקרה נדיר בצורה קיצונית כל עוד האדם לא בא לידי טראומה של הפסד טוטאלי — שבו מנהיג פוליטי מהשורה הראשונה (יו"ר הסוכנות, יו"ר הכנסת) תופס פתאום את עצמו כמי שטענה וסטה מדרך הישר, מודה בפומבי ומבטיח לתקן את דרכו… אברם בורג התגלה באותו ראיון כאותו מנהיג נבון ומוסרי שאני לשווא תר אחריו עד היום. בעצה עם מספר חברים, כתבתי לו אז דברי שבח והצעתי שיעמיד עצמו בראש תנועה שתעשה את מה שהוא אומר צריך לעשות, תנועה לשחרור ישראל מהשטחים (אילו הייתה פה אפשרות הייתי מדגיש את ארבע המלים שלפני פתיחת הסוגרים). לא זכיתי לתשובה. אברום בורג נעלם, כתבו שהסתבך באיזה עניין ממוני. היום גיליתי אותו פה באתר הזה.
   אז תעשו בעצמכם השוואה בין מה שהוא אומר היום ("חברה אזרחית") ומה שאמר אז ואם יש לכם דיבור איתו – שאלו אותו על כך.
   רשות הדיבור לאברום בורג, מהדורת 2003, המקרה היחיד שקרה לי שהרגשתי כאילו מישהו אחר מדבר מהפה שלי – אולק נצר.

   אומר על המצב בארץ:
   ישראל מדינת אפליה לאומנית, בניין שבנוי על אטימות אנושית… המחזיקה את הפלסטינים תחת מגף קלגס.
   "אם הציונות היום היא ארץ ישראל השלמה לא רק שאני פוסט-ציוני, אני אנטי ציוני. אם הציונות היא נצרים וקריית-ארבע אני אנטי-ציוני. …לא מקבל את הציונות שלקחה את היהדות על כל יופייה והפכה אותה לפולחן עץ ואבן. כשאני מסתכל סביבי היום התחושה השלי היא שנצרים הייתה למזבח, האל למולך וילדינו לקורבנות. קורבנות אדם של עבודת אלילים נוראה".
   "אנחנו חיים במדינה שהולכת ונרקבת מוסרית. מה שהכי מפחיד אותי הוא שאנחנו לא שמים לב לתהליך שעובר עלינו… בכל פעם אנחנו מתרחקים עוד קצת ועוד קצת מהמקום שבו היינו מבלי לשים לב…. מאבדים את הרגש והרגישות שהיו המצפון שלנו…. סיסמאות מוות לערבים שהעירייה כבר לא טורחת למחוק.. אפיל ו לא שמים לב."
   התהליך הסרטני אוכל בנו בכל פה. הפרוורסיה הציונית של המתנחלים והימין חדרה באופן ממאיר לכל רקמות חיינו ולא השאירה מקום לא נגוע בתודעה הלאומית.
   האם מדינת ישראל עומדת בקריטריונים של מגילת העצמאות? לא! זו אמת-היסוד שממנה אנחנו בורחים ב-35 השנים האחרונות.
   לנגד עינינו ישראל הולכת והופכת לענייה, חרדית, לאומנית וערבית. היא הולכת והופכת לחברה שאין לה תחושת עתיד, אין לה נרטיב ואין לה את הכוחות לקיים את עצמה.
   חלק גדול מהתלמידים שאיתם דיברתי אמרי לי דברים מחרידים. הם אמרו: כשאנחנו נהיה חיילים נהרוג בלי הכרה זקנים, נשים, וטף. הם אמרו: נגרש אותם, נטיס מאות אלפים מהם לעיראק. ורוב התלמידים שישבו בקהל מחאו כפיים לדעות הללו.

   אומר על עצמו בעבר
   עכשיו הוא מבין עד כמה לא אהב את האדם שהפך להיות בגרסה הפוליטית.
   … מבין שצמר הגפן הממסדי שפינק אוו וחימם אותו גם המית אותו מוסרית.
   אחד הדברים שגיליתי (!!! כלומר, כשאתה נמצא בתוך הקלחת אתה לא מסוגל "לגלות" דברים כאלה – א.נ.) הוא שהתנהלתי התנהלות טקטית אבל ברחתי מהתייצבות מול מהויות. ההנחה שלי הייתה שבוש נבחר בלי לומר כלום ושרון נבחר בלי לומר כלום אז אולי גם אני. כך שכאשר עשיתי את חשבון-הנפש שלי אחרי התבוסה הגעתי למסקנה שיותר מדי שנים הייתי מכוון יותר מדי לעניין הפוליטי והפחות מדי לאמיתות הפנימיות. הניסיון שלי להתמרכז וההימנעות שלי מללכת עד הסוף עם עמדותיי הפכו אותי למועמד קוסמטי חסר עמדות אמיתיות. לכן, בחשבון האחרון, הלקח שלי היה שבתקופה כל כך קשה אני חייב להגיד את האמת שלי במלוא עוצמתה. אם אין ברירה אחרת עדיף לי להפסיד על אמיתות מאשר להיבחר על ריקנות."