דברים שרואים משם
אורי זכי על רשמים פוליטיים ראשונים מוושינגטון, ולקחים לישראל
בתקופה שלאחר השקתה, עדיין התקיים ברשת ויכוח ער על הכיוון שבו צריכה ההתארגנות ללכת: האם לדחוף לאיחודו של גוש שמאל-מרכז גדול כמפלגה הדמוקרטית הישראלית, או לשאוף להקמת גוף סוציאל-דמוקרטי משמאל לקדימה.
בשבועות האחרונים מספר אירועים והתפתחויות פוליטיים שפכו אור על כל אחת מהתפיסות: התרגיל המסריח של ביבי והניסיון לפרק את קדימה הוכיח לאלה שהם "קדימה סקפטיים" שזו מפלגה מלאכותית, שרובה מורכבת מאופורטוניסטים, ושיש הבדל בין ציפי לבני לשאר המפלגה. האירועים גם הטילו צל על יכולתה של לבני להוביל את המחנה.
לכאורה, ניתנה בכך הוכחה לאלה שרואים עדיין במורדי העבודה ומרצ כבסיס למפלגה סוציאל-דמוקרטית משמאל לקדימה.
לא עברו שבועיים ואופיר פינס, אולי התקווה הכי גדולה להובלת מהלך כזה, נשבר (או שנשבר לו) ועזב את המערכת הפוליטית, ובכך כנראה קבר סופית את היכולת לפצל את העבודה.
אנחנו, הצעירים שעדיין מאמינים במערכת הפוליטית, שמשוועים לכינונו מחדש של שמאל פוטנטי, עלולים פשוט להיכנס לדיכאון: שום דבר לא עובד. אף אופציה לא קיימת.
אני חושב שבדיוק להפך: זו הוכחה נוספת, שאין לנו יותר ממה לצפות מדור המנהיגות הקודם. שעלינו לגרום לדברים לקרות ולא לחכות שהם יקרו מעצמם ובטח שלא לסמוך על כל מני "מנהיגים" שיבצעו אותם. אנחנו כבר מספיק מנוסים, אבל עוד מספיק נאיביים במובן הטוב של המלה כדי להוביל תהליכים.
לפני עשרה ימים עזבתי את ישראל לארה"ב על מנת להיות מנהל המשרד של בצלם בוושינגטון במשך השנתיים הקרובות.
גם לפני שעזבתי לא הסתרתי את דעתי שלא רק השמאל, אלא המערכת הפוליטית כולה זקוקה להתאגדות למפלגות גדולות.
מאז שאני כאן וחשוף למערכת דו-מפלגתית תוססת התחזקתי בדעתי זו: מצד אחד, ארה"ב מחולקת פוליטית כמו שלא היתה שנים ארוכות. שמונה השנים המאד רדיקליות (לימין) של בוש, והריאקציה בדמות הממשל המאד שמאלני של אובמה, יצרו שיח בוטה. אפילו מעטה ה PC ("פוליטיקלי קורקט") שאיפיין בעבר את המערכת האמריקאית נעלם מן העולם. לכל אחד מהמחנות האידיאולוגיים יש תחנת טלביזיה ("פוקס ניוז" הימנית, ו "MSNBC" השמאלנית) עם מגישים רהוטים, מלהיבים ונשכניים (רייצ'ל מדו, קית' אולברמן, ראש לימבו ועוד). הדברים נמצאים על השולחן. ההבדלים קיצוניים. הכפפות הוסרו ויש ממשל ומולו אופוזיציה בויכוח אידיאולוגי סוער.
אני מאמין שגם בישראל אפשר להגיע לכך, בשינויים המתחייבים. צריך לשאוף לאחד כוחות למפלגה דמוקרטית גדולה אחת. מבחינתי, העובדה שלעת עתה נבלמה כניסתה של קדימה לקואליציית התעתועים של נתניהו וברק נותנת זמן יקר לפעולה. ואנחנו, לא אף אחד אחר, צריכים לפעול: לקדם חקיקה שלפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר תהיה ראש הממשלה, לקרוא לחברים דומיננטיים במפלגות הפוליטיות הקיימות להצטרף להקמת גוש גדול (ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, איתן כבל, שלי יחימוביץ ועוד), ובעיקר לייצר פעילות וחשיבה משותפת ברשת שהקמנו, שהיא המסד הטבעי להתארגנות כזו, בהיותה המקום היחיד שבו בארגון אחד פועלים יחד הצעירים הדומיננטיים בעבודה, קדימה, מרצ, לצד אנשים מחוץ למערכת שרואים את התקווה בהתארגנות כזו.
יפה כתבת!
לא ביקרתי באתר שלכם כמה זמן, ומזל, כי ככה חסכתי לעצמי לתקופת מה את הדמגוגיה המובאת בפוסט הזה.
הציבור הפוליטי שגדל בקצב הכי משמעותי בארה"ב בשנים האחרונות, הוא הציבור העצמאי. זה שלא מזוהה עם אף מפלגה. בארץ קוראים להם הקול הצף. זה הקול שניצח לרפובליקנים את מסצ'וסטס.
בשיטה האנטי-ייצוגית של שתי מפלגות בלבד, לקול הצף והלא-אידיאולוגי יש כוח הרבה יותר חזק מאשר אצלנו. כי כל המערכת הפוליטית, מהשמאל הרדיקלי ועד הימין האוונגליסטי, תלויה בו. ההשפעה של חוסר הייצוג הזה היא אנטי-דמוקרטית. הרבה קולות מושתקים. הרבה קולות שיכולים היו להשפיע על הדיון הציבורי הולכים ומרוככים מבחינה פוליטית. יופי שיש ראש לימבו וטד טרנר, אבל הם לא משפיעים על המדיניות. הם הוצאת קיטור של דעות שמרגישות שאינן מיוצגות במערכת הפוליטית. כי המערכת הפוליטית הולכת לכיוון של עוד מאותו דבר. תראו באיזו הבנה העולם ואמריקה מקבלים את העובדה שחילופי השלטון הקיצוניים בין בוש לאובמה לא הביאו בינתיים לשינוי מהותי במדיניות. "דברים שרואים משם וכו'"? בולשיט. כי כולם מרכז. רק הצבע השתנה.
וזה מה שמציע זכי. למה? כי הוא רואה שהיום אף אחד לא רוצה לקנות את האידיאולוגיה שלו, אם היתה לו. והוא כל כך רוצה להיות חבר כנסת פעם!! לכן נציג בצלם בוושינגטון, בצלם !!!, רוצה להיות חלק מקדימה. ולא משנה אם יקום גוף עם שם חדש שיאחד את מי ששמאלה מהליכוד. זה קדימה. הוא רוצה שתי מפלגות, כי הוא מוכן למכור את הרעיונות שלו בתמורה לסידור שיאפשר לו להיבחר. הוא רוצה ליצור מצב שבין מופז לדוב חנין יהיה ריק. פשוט ריק. ואז גם הסוציאל דמוקרטים יילחמו על המרכז, על חסרי האידיאולוגיה. כשנלחמים על המרכז, מאבדים את הדרך ומשתיקים את מי שבאמת חושב. כל המחלה של המערכת הפוליטית בישראל היא שכולם מכוונים למרכז: הליכוד, קדימה, העבודה וגם מרצ וגם ליברמן. כל המחלה של הפוליטיקה הישראלית זה שכולם אותו דבר. ומה מציע זכי? עוד מאותו דבר, רק בגדול.
אבל זה לא פלא. כי הדבר היחיד שעולה מהרשת הזאת שלכם זה הרצון להיבחר. שמישהו יבחר בכם! אג'נדה? אין. אידיאולוגיה? צחוק גדול. רק שתהיה רשימה גדולה, שבה עם התקציב הנכון והחשיפה הנכונה בתקשורת – שני הסעיפים היחידים שמנוסחים בבהירות בתוכנית הרשת – יהיו כיסאות לזכי וזנדברג.
אז בבקשה, תכתבו על עצמכם שאתם קדימה, שאין לכם שום רעיון, שאתם רוצים מערכת פוליטית מנוונת, שאין בה כלום, רק שני גושים גדולים שמנסים למצוא חן בעיני הקול הצף. נהדר! זאת פשוט שיטה דמוקרטית מעולה.
מה שצריך להיות זה שתי מפלגות גדולות – ליכוד מול עבודה או קדימה, ומסביבן מערכת פוליטית שוקקת חיים, עם מפלגות שלפעמים גדלות, לפעמים קטנות, לפעמים מתאחדות, אבל לא מוותרות על הדרך כדי למצוא חן בעיני החור השחור שבמרכז. אם הייתם מדברים על איחוד חצי העבודה עם מרצ ועוד כמה ספיחים, מילא. זה הגיוני. זה גם לא מהפכה גדולה אלא הסתגלות למצב הפוליטי, בטח לא שווה את כל המילים הגבוהות שנשפכות כאן. אבל מערכת דו-מפלגתית (ואיפה ישתלבו הערבים, הדתיים, החרדים)? מאוד דמוקרטי. אני באמת מאחל לרשת שתקים את המפלגה הזאת. מוושינגטון. בהנהגת איש בצלם שחולם על כיסא בין הנגבי למופז. איזה ביזיון. ממש דור המנהיגות הבא.
עמיאל יקירי,
האמת שרמת הכתיבה שלך וגם התוכן לא ממש ראויים לתגובה. אני מזהה אצלך את אותה נטיה רדיקלית של כמיהה למפלגה שבה אנשים שחושבים 100% כמוך. נראה לי שבמקרה שלך, זו תהיה מפלגה של איש אחד, אם בכלל אתה תצליח להסכים עם עצמך.
עלה והצלח.
אורי זכי, וושינגטון די.סי
שלום אורי
ראשית – כל הכבוד על כך שהתגובה הקודמת שלי התפרסמה, וגם על כך שענית. אמנם תגובה לא עניינית, אבל גם זה משהו.
מהותית. הרעיונות הסוציאל-דמוקרטיים שבשמם אתה מדבר ושהרשת מזכירה אותם כסיסמה ללא פירוט, לא יכולים לשבת בכפיפה אחת עם המרכז הפוליטי הישראלי. זאת סתירה מובנית שאין בה שום היגיון – פוליטי ואידיאולוגי. קפיטליזם עם רחמנות מבית מדרשם של רוני בר און וציפי לבני וממצעה של קדימה הוא לא סוציאל-דמוקרטיה, איך שלא תהפוך את זה. אין שום דרך למפלגה אחת גדולה מקדימה שמאלה. יש אולי זהות בתחום המדיני בין קדימה לסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, אבל לא זהות כלכלית, חברתית, אקולוגית, ענייני שלום וזכויות אזרח.
נכון, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית משמאל לקדימה תהיה קטנה. אז מה. לא יהיה לה מצביע אחד. יהיו לה כמה מנדטים. ועם הזמן תהיה לה השפעה ציבורית, ובסוף היא תגיע להשפעה פוליטית. בדיוק כמו שקרה לשולמית אלוני בין שנות השבעים ל-93'. אני מסכים שצריך שתי מפלגות גדולות משני צדי המרכז, אבל זה לא מבטל את הצורך במפלגת שמאל אמיתית – מהקצה השמאלי של העבודה עד הקצה הפחות רדיקלי של חד"ש, אם יש כזה. זאת בדרך שבה ארגונים פוליטיים בדמוקרטיה ייצוגית מתאימים את עצמם למפה הפוליטית החברתית המשתנה, וגם מנסים לשמור על משהו מעמוד השדרה הרעיוני שלהם.
מה שאתה מציע זה שבעצם הסוציאל-דמוקרטיים יהיו הפייגלינים של קדימה.
אבל התמיכה הפומבית שלך בשני גושים מעידה על כמה אפשרויות:
או שאתה לא סוציאל-דמוקרט ואינך מבין את מהות התפיסה הזאת.
או שהרמת ידיים.
או שהמטרה שלך היא פוליטית פאר-אקסלנס: להיבחר ויהי מה.
או שכל התשובות נכונות.
העובדה שכ"הנהגה צעירה" המזלזלת בהנהגה הוותיקה אתה מנסה להוביל מהלך של איחוד רעיוני היא מביכה. היסטורית, צעירים נטו לחדד את הרעיונות שלהם. זה מה שעשו חברי השמינייה, שבהם התנאתם במפגשכם הראשון.
באופן אישי נראה לי שאני משקיע הרבה יותר מדי אנרגיה בהתארגנות הזאת, ושהתגובות שלי זה בערך שיא ההתרחשות. אז אני פורש בשיא. אבל אני פשוט לא סובל שזורים חול בעיניים.
תישר דרכך