הרשת חייבת סדר יום
תומר מינץ בתהיות על הרשת
הייתי בקומה העליונה של ה"האב" בפעם הראשונה שקראו לרשת רשת, וגם בפעם שקדמה לזה. הייתי גם ב"לופט החדש של קסטיאל". הרשת נראתה לי דבר מגניב וייצרה אצלי הרבה מאוד ציפיות. קיוויתי וחשבתי שהיא תהיה הדבר המיוחל הזה, שיגרום לי להניח את העט בשעה 18:00, לצאת מהמשרד האפרורי, ולהתעסק קצת בפוליטיקה.
וזה לא קרה. עדיין לא קרה.
אני עובד במשרה אחת מלאה ועוד אחת בחצי, שזה משאיר לי בין שעה לשעתיים ביום לחמם את הלב עם קצת פוליטיקה. מתקדמת. אני מחפש את המסגרת שתדליק אותי, את הרשת שתתפוס אותי בין קוריה. ועדיין לא נתפסתי. בימים האחרונים, ובעיקר לקראת המפגש הצפוי היום (יום ד'), שאלתי את עצמי כמה פעמים "למה אני לא נתפס ברשת?".
אני חושב שהרשת היא יופי של רשת – רק חסר הפיתיון.
חסר לי מה שיוציא אותי מהמשרד. אני לא אצא כדי שההיא או ההוא יהיו יעמדו בראש קבוצה זו או אחרת. אני אצא כדי לקדם נושאים שחשובים לי. כדי לקדם סדר יום שאני אחשוב שהוא נכון יותר לכולנו. אם הרשת תציע סדר יום חדש, מתקדם יותר, אני אבוא. ואז תתפסו אותי ברשת.
הרשת הגדילה לעשות כאשר הצליחה לחבר בין צעירים שבאים מתנועות שונות, ומצליחים לשים בצד את האגו התנועתי הישן לטובת תנועה חדשה, גדולה יותר. השאלה האם בזה היא מסתפקת? אני רואה את הרשת כאוסף של שברים שיוצרים שלם חדש. השאלה האם השלם הזה יהפוך לשלם הגדול מסכום חלקיו. וכדי שזה יקרה, אני ואנשים כמוני, שלא נמצאים בזירה פוליטית, צריכים לצאת מהיום-יום ולבוא אל הרשת. ובשביל לצאת אנחנו צריכים סיבה, פיתריון, סדר יום.
בקיצור, אני חושב שהרשת צריכה לגדול ולהתרחב, וכדי שזה יקרה היא חייבת סדר יום חדש ומתקדם. אם אני בדיעת מיעט, הפוסט הזה יתרום לכול היותר לקידום בגוגל, אבל אם גם אתם חושבים ככה, שימו טוקבק למטה, הוסיפו פוסט בנושא, ואולי ניצור סדר יום חדש ברשת…
תומר יקירי,
לתפיסתי, התהיות שלך נובעות משם רע ולא מוצדק שיצא לפוליטיקה כשלעצמה. בעצם מה שאתה אומר זה שלא תצא מהבית בשביל "פוליטיקה", אבל כן תצא בשביל "סדר יום", שאתה בעצמך קורא לו "פתיון".
ובכן, סדר יום אמיתי הוא פוליטי, ופוליטיקה קובעת סדר יום. ההבדל היחיד בין הרשת ובין קבוצות שיציעו לך "פתיון" בנסיון ללכוד אותך ברשת הוא שאנחנו לא רק מודים בזה, אלא גאים בזה ושואפים להראות במעשינו עד כמה הדה-לגיטימציה של זה היא פסולה ומסוכנת.
נכון, הרשת אינה תנועת המונים, ורוב הסיכויים שלא תוכל לנהל עליה שיחות עם חברים בעבודה שמעולם לא הלכו להפגנה. אבל אתה עצמך כבר מספיק מעורב ומספיק מנוסה על מנת שמפגשי הרשת ידברו אליך. שם תוכל לפגוש אנשים כמוך שחושבים, תוהים ומתנסים בפוליטיקה. תוכל להתווכח איתם על המניפסט הלאומי והם יספרו לך על המאבק האחרון באגודת הסטודנטים. ביחד נוכל לשאוב כוח אחד מהשני בתקופה לא פשוטה וגם לעשות דברים גדולים ביחד כשהיא תגיע אל סיומה.
תמי,
את צודקת, יחד עם זאת לא צריכה להיות סתירה בין שינוי הדה לגיטימציה כלפי הפוליטיקה והשינוי הדורי והמסגרת החדשה (כזו או אחרת) שתאפשר את כל זה, לבין עיסוק מקביל בנושאים בוערים על סדר היום הישראלי. לא כפיתיון, אלא כי אנחנו יכולים להניע כמות גדולה של אנשים לפעול ולשנות מציאות (לפחות לנסות לשנות מציאות) ולהוביל אג'נדה בנושאים נוספים. אנחנו צריכים למנף את מה שאין לאחרים וזו התלהבות ורוח צעירה שמוציאה אנשים מהבית.
בטח, מסכימה איתך.
העובדה שברשת יש אנשים פוליטיים משמעותה – אנשים שפעילים במסגרות שונות ולמען מטרות שונות. אף אחד מאיתנו לא מתכוון לוותר על זה, ובוודאי שזה אחד ממאפייני הקבוצה כקבוצה. מדבריו של תומר עלה כאילו זה או פוליטיקה או שינוי סדר יום, ובסך הכל רציתי להדגיש את הקשר ההכרחי בין השניים.
אני כמובן מסכים עם מה שתמי אמרה למעלה, אבל אני רוצה להתייחס לפן אחר של מה שתומר אמר, שאני מאוד מתחבר אליו.
תומר צריך משהו ש"יוציא אותו מהמשרד" ובמובן מסוים יש פה תופעה גדולה יותר. החיים שלנו בישראל של שנות האלפיים עמוסים מאוד בעבודה/לימודים (ומשפחה – לחלקנו – ע"ע הפוסט של תמי על האבות והקקי). התוצאה היא שחלק גדל והולך מהמשתתפים בפעילות פוליטית "בשטח" (הפגנות, כנסים, מפגשים) הם חניכי תנועות נוער, פנסיונרים, או אנשים שבעצמם שואפים לקריירה פוליטית (כמו חלק נכבד ממקימי הרשת), ולכן ההתמנגלות באירועים כאלה משרתת אצלם גם מטרות אנוכיות מעבר לרצון לתקן עולם (וזה לגיטימי לגמרי). אנשים טובים ומעטים (בלי כסף) יכולים לתפוס כותרות, אבל אין להם כוח לחולל שינוי של ממש. לדוגמה, דורות על דורות של חברי משמרת צעירה ניסו לחדש ולרענן את מפלגת העבודה, לקחת אותה למקום שמחובר יותר להבטחות שלה-עצמה להביא שלום ורווחה. חלקם הצטרפו להתקרנפות הפואדו-הרצוגית הכללית, חלקם התייאשו והוחלפו ע"י אחרים – אך מפלגת העבודה לא זזה.
אנחנו צריכים לחשוב על דרך שיכולה לאפשר גם להמונים שלא יבואו לכנסים כמו של הרשת ולהפגנות נגד חוק ההסדרים להשתתף ולהשפיע. לדעתי, האינטרנט הוא המפתח, אבל בדיוק כמו טלפון ופקס, צריך לדעת איך להשתמש בו ככלי אפקטיבי.
איתי, עם כל הכבוד, להגיד ששאיפה פוליטית היא "אנוכית" זו בדיחה עצובה בימינו. הפוליטיקה הפכה שק החבטות של החברה הישראלית . על אף שאני רחוק ממרקסיזם, פה אאמץ גישה מרקסיסטית ואומר בקליפת אגוז שזו תוצאה של זילות מכוונת של הפוליטיקה על-ידי בעלי ההון, שגם שולטים בתקשורת, והפוליטיקאים עצמם מפנימים – וכנראה גם אתה בתוכם – שמה שבעבר נחשב כדבר חיובי – ר' את מספר הרחובות בת"א שמתחת שם האדם עליו קרןי הרחוב כתוב "עסקן ציוני" – הפך היום ל"אנוכיות".
כן, זה לא סקסי, אבל עם כל הכבוד, זה שחברי מועצת עיר עובדים בהתנדבות (ותמי יכולה לספר לך מה זה אומר) במשרה מלאה זו לא אנוכיות, ואפילו אלה שכבר מגיעים לאן שהוא, מרויחים הרבה פחות מאנשים בני גילם (ר' הצהרות ההון של חה"כ שפורסמו היום בתקשורת).
צא מזה איתי – אתה האחרון שצריך ליפול לבור הזה. הרשת אינה ולא מבקשץ להיות תנועת המונים. היא מבקשת להיות תחליף זמני למפלגות שפשטו את הרגל, ולהיות פיגום למה שיקום על חורבותיהן.
תומר: יצאת בעבר מן הבית כי ג'ומס קרא לך – לא בגלל רעיון, אלא בגלל התארגנות פוליטית (כושלת), שנקראה "התנועה חדשה" – תומר הגיע הזמן שנאמין מספיק בעצמנו ונדע שאנחנו יכולים לעשות את זה טוב יותר מאלה שנכשלו. הלואי ולכולנו – לך, לאיתי, לדרור ולתמי, לכולנו – יהיו את תעצומות הנפש להמשיך למרות הקשיים, וכן, גם לשאוף ממש להגיע לייצוג ציבור. בפוליטיקה אין ואקום, איפה שאנשים טובים יתייאשו, אנשים פחות טובים יכנסו וימלאו את החלל.
אורי, המונח שבחרתי לא היה ממש מוצלח ואני מצטער על זה ומתנצל אם פגעתי.
התכוונתי ל"אנוכיות במובן החיובי".
תמי נמצאת במועצה (ומעיין אמודאי במשמרת הצעירה, ונמרוד בלשכת גילאון בכנסת ואלון-לי בלשכת חנין וכו) גם מתוך שליחות אלטרואיסטית לתיקון עולם אבל גם מתוך אמביציה אישית לקריירה פוליטית. אותו דבר נכון גם לגבי הח"כים, כולל אלה שנראים לנו הכי פחות אמביציוזים.
אין שום דבר רע באמביציה אישית לקריירה מכל סוג (הלוואי שהיתה לי יותר): אחת חולמת להיות ח"כית, השנייה טייסת באל-על והשלישית מנהלת מחלקת ניתוחי לב.
התלכדות המוטיבציות היא מה שמנתב את הרצון לשנות לאפיקים עמלניים-בונים, במקום פעילות מחאה אנקדוטלית ולא עקבית.
לכן תמי תהיה בע"ה ח"כית (מעולה, אני בטוח) ואני לא.
המועצה וההתנדבות זו טירונות שצריך לסבול מי שאינו יכול לצנוח לכורסת השר / החכ היישר מתפקיד של גנרל בצהל, איש עסקים או עיתונאי. זו לא הוכחה לכך שתמי (או כל פוליטיקאי צעיר אחר) חפה ממניעים אישיים, כי היא לא.
נקודה ששווה דיון:
כתבת – "הרשת אינה ולא מבקשת להיות תנועת המונים. היא מבקשת להיות תחליף זמני למפלגות שפשטו את הרגל, ולהיות פיגום למה שיקום על חורבותיהן."
לדעתי כל מה שאינו תנועת המונים לא יכול לשמש פיגום למבנה בסדר הגודל שאתה מבקש לבנות.
חברים יקרים,
שמחה על שהפכתי למשל (ולשנינה?). רק תסבירו לי – למה מי שבוחר בדרך הפוליטית צריך להתנצל כל הזמן על ה"מניעים האישיים" שלו? ולמה מי שבוחר לא לעשות זאת לנצח יהיה הקדוש המעונה שנמצא פה רק בשביל האידיאולוגיה?
כן, אני בחרתי בדרך הזאת. התמודדתי ונבחרתי. לא דין התנועה הביא אותי לפה, אלא האמביציה האישית שלי. ידעתי למה אני הולכת ואני לא מתכוונת להתבכיין פה על הקשיים. זה עושה אותי בעלת יותר או פחות "מניעים אישיים" ממי שבחר לעשות דוקטורט (לא למען עצמו כמובן, רק למען הרעיון) או ממי שבחר לעבוד בהיי-טק (למען כלכלת ישראל, בוודאי)?
מי שמבין את הפוליטיקה שאנחנו מדברים בה, וכל המגיבים פה עונים להגדרה הזאת, צריך לשאוף שיהיו יותר אנשים עם האמביציות האלה. זה הדבר היחיד שמביא חיים למערכת הזאת, ולא רק שזה כורח בל יגונה, זה פשוט חייב להיות שם.
בפוליטיקה – טובה, בריאה, רצויה, חזקה, כזאת שמשרתת את האזרח – "אמביציה אישית" היא ביטוי פרסונלי לדחף לתיקון עולם, אלה שני מרכיבים שכרוכים זה בזה ללא הפרדה, ורק אם האדם שבוחר בה יצליח – כן, גם אישית – רק אז הוא יביא תוצאות לכולנו.
תמי ואורי יקרים, לדעתי אתם מפספסים את הנקודה.
אף אחד לא אומר דבר כנגד אמביציה אישית, היא אכן המפתח להכל! אני חושב שגם מתנדב/ת (בקיבוץ, בתנועה חברתית, ובכל מקום) עושה זאת קודם כל בשביל הרגשתו האישית. תחושת ההתנדבות נותנת לי גאווה עצמית והיא המפתח בשבילי כאשר אני מתנדב (בואו נודה בזה).
אין צורך לבחור בין עיסוק בפוליטיקה ובמסגרות פוליטיות לבין עיסוק בתוכן ובסדר יום – הם הולכים נהדר יחד.
כמו איתי גם אני טוען שאין תנועה פוליטית בלי תנועת המונים. מנהיגיה של תנועה כזו הוא כמו קטר ללא קרונות, כמו מצביא ללא תחמושת, וללא לוחמים.
אורי טוען שאני יצאתי מהבית בשביל ג'ומס – והוא צודק. וזאת דוגמא נהדרת. אני יצאתי מהבית, אבל לא הצלחתי לסחוף אחרי אף חבר נוסף. גם מרצ התנועה החדשה וגם מרצ התועה הישנה לא הביאו סדר יום חדש. לא הביאו דבר שבשבילו שווה לשכב על הגדר. אם אני מאמין במישהו קשה לי להדביק חבר נוסף, אבל אם אני מאמין משהו זה כבר סיפור אחר.
ואני חושש שגם כאן, אנחנו לא מצליחים להרחיב את המעגל, כי אנחנו מדברים על איש ולא על דרך. בואו נלמד לפחות מהטעויות של עצמנו.
דיברו למעלה על הפיגום שאנחנו מקימים. אז יש פיגום והוא לא רע בכלל – בואו נתחיל לבנות את הבניין!
תמי שלום
אני מסכים במאה אחוז עם מה שאת אומרת, לכך בדיוק היתה כוונתי, ושוב מתנצל על בחירה במינוח צורם, שהשתמעה ממנו ביקורת שכלל לא התכוונתי אליה. אם לא יהיו לנו אנשים טובים כמוך שרוצים לעשות קריירה בפוליטיקה, הפוליטיקה תופקר בידי אופורטוניסטים וקבלני קולות.
הבעיה היא שעם עשרה אנשים טובים (כמוך) שרוצים קריירה בפוליטיקה + 1000-500 שותפים לדעה (כמוני) שלא רוצים קריירה בפוליטיקה, לא עושים מהפכה. זה כלל לא משנה אם מהפכה היא מפלגה סוציאלדמוקרטית חדשה כפי שאני מעדיף או מפלגה דמוקרטית גדולה על בסיס קדימה ונספחים, כפי שמציע אורי.
כאשר מראש מוותרים על בניית תנועת המונים זה בעיני מתכון ברור לשיחזור הכשלונות מן העבר.
בשביל להכניס אותך ואת נמרוד ואת תומר (ופעילים אחרים של התנועה הירוקה, מימד, המשמרת הצעירה וכו) לכנסת צריך עשרות אלפי פעילים, לא בפייסבוק אלא מתפקדי ברזל.
אם אין לכם את הנכס הזה התסריט של מרצ יחזור על עצמו גם איתכם: קבוצה קטנה של אנשים מצוינים שהגיעו כדי לעבוד ביחד ומוצאים עצמם מתמודדים בעצם זה נגד זה במשחק סכום אפס. לדוגמה, ההצלחה של גילאון ששמחתי בה מאוד היתה מכת מוות לגלאון, שהיתה חכית מצטיינת, גם אם לא עם סדר העדיפויות כמו שלי.