קדימה? כן, גם
אורי זכי בפוסט תגובה לאיתי אשר לגבי תפקידה של קדימה במפה הפוליטית
בפוסט שלו "אולי עדיף כבר להתפקד לקדימה?" תוהה איתי אשר מדוע צצות בשמאל חדשות לבקרים התארגנויות על מפלגתיות חדשות, ומדוע אף אחת מהן לא עוסקת במטרה האפרורית אך החשובה ביותר, שהיא פירוק והרכבה של מסגרת פוליטית חדשה. איתי כותב כי הוא מתכוון להציג בשבועות הקרובים מספר חלופות אפשריות לכך, ואת הפוסט הראשון הוא מקדיש לחלופה של התפקדות לקדימה, כסוג של ברירת מחדל.
מכיוון שאיתי כולל את הרשת כאחת מאותן התארגנויות על מפלגתיות, בחרתי לכתוב כמה מלים כתגובה לפוסט שלו, ולקראת הדיון שאנחנו מקיימים ברשת ביום רביעי הקרוב.
ראשית, איתי צודק: המשימה החשובה ביותר כרגע היא פירוק והרכבה של רשימות לכנסת.
אבל, הרכבת הרשימות לכנסת צריך להיות שלב אחרון בתהליך חשוב יותר של פירוק והרכבת מפלגות, שהרי בשיטה שלנו רשימות הן ביטוי פרסונלי לדרך מפלגתית.
הרשת קמה בדיוק למטרה אפרורית כזו. לאורך כל הדרך אנשים אומרים לנו "למה שלא תהיו תנועה למען החינוך?" או "למה שלא תתעסקו בכפיה דתית?" – ההנחה המובלעת באמירות אלה היא שמטרה פוליטית גרידא היא לא סקסית מספיק, וצריך לעטוף אותה במטרה אחרת, וכך לקדמה באופן לא גלוי.
זה נכון, מטרה פוליטית היא לא סקסית. הפוליטיקה נתפסת היום כתחום המושחת והבזוי ביותר, אבל זו בדיוק הבעיה.
החזרת האמון של חבר'ה צעירים במערכת הפוליטית היא מטרה קיומית לדמוקרטיה הישראלית, גם אם היא לא סקסית, והיא אחת ממטרות הרשת.
איום קיומי שני על צורת המשטר שלנו היא חוסר היציבות הפוליטית. מאז הניסוי הכושל של הבחירה הישירה בשנות ה- 90, התפרקה המערכת המפלגתית בישראל, וזמנה של כל ממשלה בשלטון הפך לפחות משלוש שנים בממוצע. גם האיזונים בין פקידות המדינה לדרג הנבחר, ובין הרשויות השונות התערערו לחלוטין.
יש כאלה שמציעים פתרונות כגון משטר נשיאותי, בימ"ש חוקתי, ועוד כל מני שתלים שזרים לגוף השיטה שלנו, ושתהליך הדחיה שלהם, עלול למוטט אותה כליל.
הדבר הנכון הוא לשאוף למספר קטן של מפלגות גדולות.
בצד השמאלי של המפה, בצד הציוני שלה בודאי, יש צורך בהקמה של מפלגה אחת גדולה, המפלגה הדמוקרטית הישראלית, שתכלול את קדימה, מרצ והעבודה וכוחות נוספים שלא מיוצגים בכנסת.
למי שמבקש טהרנות אידיאולוגית ולא מתאים לו לשבת במפלגה אחת עם הנגבי או בוז'י הרצוג, אזכיר שהנסיון הישראלי מלמד שקבוצה רדיקלית בתוך מפלגת סופרמרקט משפיעה יותר ממפלגת מכולת קטנה מבחוץ – השמיניה שפעלה במפלגת העבודה בשנות ה-80 קבעה את סדר היום המדיני והחברתי של ישראל בשנות ה- 90, הרבה יותר ממרצ (אוסלו, רפורמת הבריאות ועוד).
גם בחירתו של אובמה במפלגה הדמוקרטית מוכיחה כיצד האגף הרדיקלי במפלגה גדולה יכול להגיע לשלטון ממש (מצד ימין, בחירתו של בוש והניאו-שמרנים שבאו איתו הוכיחו דבר דומה בימין האמריקאי).
התפקדות לקדימה ככזו תפספס את המטרה. היא מהווה כמו שכותב איתי ויתור והרמת ידיים. קדימה צריכה להיות המרכז של תהליך משמעותי הרבה יותר של איחוד כוחות פרוגרסיביים שיציבו סדר יום מלא למדינת ישראל. קדימה לבדה לא יכולה לשאת את המשא הזה על הכתפיים. זה צריך להיות שיא של תהליך ערכי ופוליטי, שגם יסחוף אחריו את הציבור הרלבנטי מתוך התלהבות ולא מתוך הרמת ידייים.
והלינק לאיתי אשר הוא:
http://www.blacklabor.org/?p=14052
השאלה כאן היא דרך. ההתפקדות לקדימה היא לא מטרה, אלא אמצעי המיועד להגיע לאותה המטרה שאתה מציין כאן. קדימה נמצאת בעמדה הנכונה להפוך למפלגה הדמוקרטית הישראלית, כשהליכוד נמצא בעמדה הנכונה להפוך למפלגה הרפובליקנית הישראלית, לפי אותו משל. הבעיה היא שאני לא רואה איך השיטה הנוכחית מאפשרת את זה. אין צורך לעשות מהפך קיצוני כמו מעבר לשיטה נשיאותית, אבל לדעתי המודל הנוכחי הוא לא מודל שיביא אותנו לשתי מפלגות גדולות. אם אתה רוצה שהבוחרים יצביעו בצורה כלשהי, אתה צריך לתת להם סיבה, ולא רק להסתמך על המודעות הפוליטית שלהם.
הי אורי, תודה על ההתייחסות.
זה אכן רעיון מעניין שראוי לפתח את הדיון סביבו. אני אשמח לדעת אם זו דעת יחיד שלך או דעה משותפת לכל/רוב חבורת מקימי "הרשת".
התייחסתי למונח רשימה ולא למונח מפלגה כי במסגרת שהיא רשימה על מפלגתית יש למפלגות מידת עצמאות. הקמת רשימה היא צעד מקדים הכרחי אך לא מספיק לבניית מפלגה ממוזגת (הצליח במרצ ובליכוד, לא הצליח לתנועה הירוקה מימד). לדוגמה, אם אני מתייחס להצעתך בפוסט – יותר קל לשים את קדימה העבודה ומרצ על פתק הצבעה אחד, ורק אחרי תקופת עבודה משותפת ומוצלחת לשקול לאחד מוסדות ומתפקדים.
בתכנון, הפוסט שכתבתי היה אמור לעסוק בכמה חלופות אבל רק החלופה הזו תפסה המון מקום וזמן.
נראה לי שכדאי להזכיר בכל זאת מהן בגדול החלופות הארגוניות ל"פירוק והרכבה" בשמאל. המשותף לכולן הוא השאיפה לאיחוד כך שיהיה מינימום פיצול מפלגתי.
1. פעולה בתוך קדימה כדי לקחת אותה שמאלה או "רשימה/מפלגה דמוקרטית" על בסיס קדימה ונספחים.
2. בניית רשימת/מפלגת לוויין ציונית משמאל לקדימה ומימין לחד"ש, בדומה למרצ בימי רבין, אבל עם דגש כלכלי אדום-ירוק לפחות אם לא יותר ממדיני (בדיוק ההיפך מהכיוון הבלתי אלקטורלי בעליל ש"התנועה החדשה" משכה אליו עם עמוס עוז צלי רשף וטליה ששון).
המציאות מוכיחה לנו שגם העבודה וגם מרצ לא בנויות להוות לווין מוצלח שכזה, כי הן תקועות עם מחלות כרוניות-מבניות מן העבר. נסיון להשתלט עליהן ולהפכן למפלגת לווין ס"ד משמאל לקדימה נכשל (עמיר פרץ, רן כהן). הבסיס למפלגה כזו הוא חלקים מהעבודה וממרצ, מימד והתנועה הירוקה, אבל אין שם מקום לחנין סוויד וכו'. אלו האחרונים ימשיכו לשבת "מעבר לגדר" במפלגה/רשימה נפרדת (הם יילחמו על דברים דומים מאוד בכנסת, ואנחנו נעריץ את פועלם, אבל כמעט אף יהודי לא יצביע בשבילם).
3. בניית מפלגת שמאל מאוחדת של ציונים ולא ציונים שמרכז הכובד שלה בין מרצ לחד"ש (וכוללת מלבד חד"ש ומרצ גם את הסוציאליסטים והיונים בעבודה, את מימד ואת האגף השמאלי בתנועה הירוקה – ממקימי אפשר אחרת), או שהיא למעשה התארגנות על בסיס חד"ש ותוספות מימין (לכך מתכוונים בחד"ש כשהם מדברים על "בניית שמאל חדש").
מבלי שערכתי משאל בנושא אני משער שרוב פעילי "עבודה שחורה" (ואני בתוכם) מעדיפים את החלופה השניה ואילו רוב פעילי "אפשר אחרת" מעדיפים את החלופה השלישית. בדיוק בגלל זה מעניין אותי לדעת אם פעילי "הרשת" מגובשים סביב הבחירה בחלופה הראשונה.
אני אצביע בעד החלופה הראשונה אך ורק אם התנאים יהיו כאלה שחלופה ב' תהיה לא ריאלית (למשל אם אחוז החסימה יועלה מאוד או יונהגו בחירות איזוריות, או לחלופין אם לא יהיו מספיק חכים מכהנים שירצו לקפוץ על האופציה הזו – הרי אי אפשר להקים מפלגה כזו מאנשים אלמונים ולצפות להצלחה).
חגי – אני מסכים איתך, במידה ונסכים שזו המטרה, יש לה נגזרות פוליטיות, בין השאר יצירת תמריצים במסגרת השיטה הפרלמנטרית שיגרמו לאיחוד (לדוגמא: ראש הסיעה הגדולה ירכיב את הממשלה).
איתי – גם אני כתבתי פוסט ארוך יותר ומפאת יעילות וחוסר מקום, החלטתי גם אני לפרסם בחלקים. אני מקבל כמעט מלה במלה את הניתוח שלך לגבי העבודה ומרצ. בגדול, התפיסה שלי היא שאין מקום פוליטי במרחב שבין "השמאל הציוני" לבין "השמאל הרדיקלי". בעיני כל עוד קיים כיבוש, הוא שיגדיר את החלוקה המפלגתית, ולמפלגה שתניף את" שני הדגלים" (כך זה כונה במפ"ם)- סוציאליזם וסוף הכיבוש לא יהיה אלקטורט (לשכבות המוחלשות קשה לקבל "אהבת ערבים" ו"ניכור מהמסורת", ולמעמד הבינוני-גבוה, התומך בסוף הכיבוש וערכים ליברליים, מצפה גם לכלכלה ליברלית, גם אם במסגרת כללית של מדינת רווחה בסיסית, לצד סדר יום אזרחי מובהק). כאמור, לגוש גדול יש גם ערך בפני עצמו כתרופה לחוסר היציבות הפוליטית שהיא פגיעה בדמוקרטיה.
בסופו של דבר זה הרעיון המרחף מעל פעילותה של הרשת, וזה מה שהניע אותי ליצור את המסגרת הזו. יחד עם זאת, לא כולם בטוחים ב 100% שזו הדרך, ואחרים לא בטוחים שזו העת לומר זאת בכזו בוטות. ביום רביעי הקרוב אנחנו מקיימים דיון פתוח בדיוק בשאלה הזו. זו העמדה שאני אציג. אני מקווה שתבוא לשמוע ולהשמיע.
אני חושב שאם הדרך שהצבעת עליה בפוסט היא כוונת אנשי "הרשת" אזי חובה עליכם לומר זאת בגלוי ובבוטות כבר כעת, כי כל דבר אחר הוא אחיזת עיניים.
העמימות עשויה להביא מצד אחד לזלזול ציני (למשוך צעירים פרוגרסיביים לפוליטיקה בעזרת בלוג פייסבוק ולופט? פאתטי!) ומצד שני להתלהבות תמימה מיוזמה שכוונותיה האמיתיות מוסתרות מהמצטרפים שאין להם חושי ריח חדים.
אני חושב שיהיה לך קל יותר לראות את זה אם תסתכל החוצה על יוזמה אחרת – "הבמה הדמוקרטית" של "מורדי העבודה". גם הם לא חושפים את הקלפים והדיבור שלהם על "במת דיון ושיח" כאשר ברור שנשקלת הקמת מפלגה או חבירה למפלגה נראה פשוט פאתטי. לחלופין, ייתכן שיש אנשים שנמשכים מאוד לחבורה הזו כרגע כי הם רואים בה גרעין להקמת מפלגה ס"ד חדשה. אבל לא מן הנמנע שזה בכלל לא מה שהחבורה הנל מתכננת.
הרעיון הוא באמת חדשני ומעורר מחשבה – אני חושב שלהגיד אותו בקול ולעורר דיון ציבורי בנושא יעשה לכם רק טוב.
לעניין חוסר האלקטורליות של "שני הדגלים" אני מסכים איתך לחלוטין (למעשה דיברת על שלושה דגלים – די לכיבוש סוציאליזם והדגל הליברלי – כגון זכויות להט"ב, חילונים, זכויות אדם וכו'). בדיוק מסיבה זו אני סבור שמפלגת הלווין של קדימה (חלופה 2 לעיל) צריכה להיות מפלגה של דגל אחד – סוציאל-דמוקרטי. בציר הנצי-יוני מיקומה יהיה בערך כמו אגף שמאל בקדימה/עבודה, אבל הנושא הזה יהיה בשוליים ולא במרכז. הדוגמה שלי היא חה"כ לשעבר מלכיאור (ג"נ – אני חבר טרי במימד): לא הייתי רואה אותו בהפגנות נגד הכיבוש אבל ידעתי שאם תונח על שולחן הכנסת הצעה להסדר קבע הוא יצביע כמו שאני רוצה.
אני חושב שלמודל מלכיאור-מימד יש הרבה יותר סיכוי להצליח אצל ישראלים שלא ימצאו את עצמם בקדימה (מסורתיים למשל – קדימה "משדרת" לבוחרי שינוי-מרצ החילונים אמידים). אבל לצערי, מאז הבחירות מימד פשוט בתרדמת.
בכל מקרה לא מדובר באחיזת עיניים. הגם שאני יזמתי את הרשת אין לי בעלות על העמדות שלה. אני רק אומר שברגע שהפעילים המרכזיים הם ממרצ, העבודה וקדימה, זה במידה רבה נותן את הכיוון הכללי. יחד עם זאת, יש שיראו בכך ברירת מחדל לאחר מיצוי אופציות אחרות ויש שיראו בכך – כמוני – מטרה ראשונה במעלה.
אני מודה שכל עוד יש כיבוש וסכנה קיומית אמיתית למדינה כתוצאה מכך, אני סולד מהאפשרות של מפלגה כלשהי לשים את הנושא כצדדי. מעבר לכך, אני גם לא ממאמין שזה ריאלי, בטח לא ליותר ממערכת בחירות אחת.
צריך לזכור שההבדל המרכזי בין שמאל לימין הוא רפורמה מול שמרנות. אין זה מקרה שבארה"ב הרפורמות החברתיות הגדולות נעשו ע"י נשיאים דמוקרטים(רוזוולט, ג'ונסון ולאחרונה, בע"ה, אובמה), גם אם המפלגה איננה סוציאל-דמוקרטית בהגדרתה.
כאמור – מקווה לראותך ברביעי.
העובדה שבמיזם מסוים יש פעילים מכמה מפלגות עוד לא אומרת שהכוונה שלהם היא ליצור מפלגה מאוחדת, כבר ראינו לא מעט מיזמים לשת"פ בין צעירים ממפלגות שונות אבל פה נראה לי שיש משהו יותר מעניין (ומעורר מחלוקת), שעד הפוסט שלך למעלה רק היו לי רמזים קלושים לגביו.
אני בכלל לא מסכים לנוסחה שמאל = רפורמות וימין = שמרנות.
בשיח הפוליטי הישראלי של העשורים האחרונים המילה "רפורמה" הולכת כמעט תמיד עם הפרטה / מהלך ניאו ליברלי של פירוק הסדר הישן והחלפתו בסדר שבו יש משקל גדול יותר למגזר הפרטי ולתחרותיות: הרפורמה בנמלים, רפורמה במשק החשמל, רפורמה במנהל מקרקעי ישראל, רפורמה ברשות השידור, רפורמת שוחט, רפורמת דברת, רפורמת בכר, רפורמה בבריאות הנפש…
דווקא בישראל מי שהוא שמאל מוצא את עצמו מתנגד לרפורמות של האוצר והממשלה בכלל, ונאלץ להגן על המשך מצב קיים מחורבן, כי גם זה עדיף על הפתרון הגרוע של הרפורמה.
זה כמובן נובע מהעובדה שהימין בשנים האחרונות נמצא בממשלה והשמאל נמצא באופוזיציה.
תודה על ההזמנה – אני ירושלמי עם ילדים קטנים ואישה אנטי-אקטיביזם, כך שלמפגשים בת"א אני אגיע בפנסיה.
תפסיקו להיות זקנים ותיהיו גם קצת צעירים. די עצוב לי לראות שאנשים צעירים מאד (כולה בני 30 +) חושבים ואומרים שמה שחשוב עכשיו בפוליטיקה הישראלית זה לפרק ולהרכיב רשימות ומפלגות. זו ממש עבודה של זקנים. בפוליטיקה הישראלית של היום כאשר כל מי שעוסק בה פוחד להגיד משהו… משהו בעל משמעות (לא סתם חרטוטים) כדי שלא יתפס חס וחלילה שהוא אומר משהו אידיאולוגי או משהו כזה בכל אופן. אנשים בגילכם באירופה לא עושים חשבון לאף אחד ולא פוחדים להגיד דברים , בני 20+ עשו בשנת 1968 מרד בשלטון (דני האדום , יושקה פישר) ורק אחר כך כשבגרו התחילו לעשות חישובים של מפלגות וכו'
תפסיקו לעשות חשבונות של זקנים ותתחילו להיות קצת צעירים. השנים חולפות ממילא בעוד כמה שנים תיהו זקנים כמוני.
אלי משולם
אלי שלום, אני עונה לך רק בשמי כי אני לא ממש חלק מהקבוצה של הרשת.
אני חושב שבישראל לא חסרים אנשים שאומרים דברים בלי לדפוק חשבון מה יגידו – הן צעירים והן זקנים. מהסחורה הזו יש לנו המון בשמאל, אולי אפילו יותר מדי. התבטאות לא פופולרית מחוץ לקונצנזוס המתקתק הפכה אצל אנשים מסוימים כמעט לחלק מהאישיות, להכרח אוטומטי. לעתים נדמה לי שיש שמץ של הנאה אצל כמה אנשי שמאל להיות בפוזת "אנחנו לא הולכים עם העדר", או "אתם עוד תבינו שצדקנו, מעניין אם תישאר פה מדינה עד אז". גם את זה אפשר לראות אצל וותיקים כגוז'נסקי ואפרים דוידי (בציר הכלכלי) או גדעון לוי ואורי אבנרי בציר המדיני, וכמובן שלא חסרים צעירים שעושים אותו דבר אבל בסגנון צעיר עם פייסבוק וטוויטר. הבעיה היא שהבועטים הללו לא ממש מצליחים לשנות את דעת הקהל ואת המפה הפוליטית. ראה למשל "בועטים" שהריצו את קמפיין חד"ש ב-2009 או בועטים אחרים (ואני בתוכם) שהריצו את התנועה-הירוקה מימד.
המקום שבו אנו לוקים צעירים כזקנים הוא היכולת לשכנע ולבנות בסיס תמיכה רחב.
אני חושב שדווקא במקום הזה יכול להיות יתרון גדול לצעירים חדורי אנרגיה (אך גם למודי ניסיון) כמו תמי ואורי, על פני מעגלי-פרלמנטים של פנסיונרים. אנחנו יכולים למלא ארגזים במתפקדים – השאלה היא לאיזה גוף.
***
נ"ב: מפעילים של מרצ, שהיא מפלגה קטנה וטהרנית יחסית, נדרש אומץ רב לבוא ולהציע בגלוי מפלגת מגה-סופרמרקט שרוב חבריה יהיו אנשי קדימה והעבודה. במובן מסוים ההתבטאות הזו של אורי היא הרבה יותר בעיטה במוסכמות מאשר להגיד בפעם האלף שהכיבוש זה רע או שביבי ונערי האוצר משרתים את בעלי ההון ומגדילים פערים.
אין זה פלא שההצעה הזו מובלעת כאן עמוק באותיות הקטנות, כדעה אישית, ולא היתה מטרה מוצהרת של הרשת עם היווסדה.
[...] אורי זכי, מועמד מרצ לכנסת וממייסדי "הרשת", פרסם מאמר תגובה למאמר זה, ובו הציע הצעה דומה במקצת – להקים בישראל [...]
להוריד אותי מרשימתכם.
זכריה ישראל אשדוד