תתרשמו
פוסט אורח: איתי אשר, מעורכי האתר עבודה שחורה, סבור כי התארגנויות השמאל חוצות המפלגות צריכות להתעסק עכשיו בפירוק והרכבה של רשימות לכנסת
ב-2 בנובמבר צפוי להיערך בתל אביב אירוע השקה למיזם "הרשת"', המוגדר ע"י מקימיו כ"זירה לדיון ולעשייה פוליטית לצעירים בצד השמאלי של המפה, שנועדה לעודד שיח פוליטי מתקדם ושיתופי פעולה בין פעילים ממסגרות שונות". מבט מהיר בשמות הפעילים ביוזמה מגלה רוב לצעירים ממרצ (שניים מהם פעילים גם ב"עבודה שחורה") ומיעוט מהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. מהבחינה האידיאולוגית אין כאן עדיין מגוון גדול, משום שהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היתה בשנים האחרונות קרובה הרבה יותר למרצ בציר המדיני (עד כדי מפגשים עם אנשי חמאס), בציר הכלכלי-חברתי ובמיוחד בנוכחות בפעילות שטח נגד כפייה דתית. אפשר לקרוא למשתתפים "נוער הכאפות" ואפשר גם לקרוא להם דור העתיד של השמאל הציוני. בנוסף, חלק מאנשי "הרשת" שותפים גם ליוזמת "אפשר אחרת", גם היא יוזמה צעירה שהוקמה ע"י צעירים, אך בה הדומיננטיות היא של פעילים חברתיים, אנשי "אגף שמאל" בתנועה הירוקה ו"האגף היהודי" בחד"ש.
במבט מרוחק מהרי ירושלים – זה נראה דומה מאוד
לשתי היוזמות החדשות מאפיינים משותפים רבים, עד כדי כך שלפחות לצופה מבחוץ לא ממש ברור למה יש הצדקה לקיים שני מפעלים כאלה במקביל, במיוחד כשהשמאל בישראל שרוי במוות קליני מבחינת כוחו בכנסת.
ראשית, נראה שיש בשתי היוזמות ניסיון מכוון לשבור את הדימוי המיושן והמרתיע של מחנה השמאל, ולהתגבר על הסלידה ההולכת וגוברת בציבור ממעורבות פוליטית. מספיק להביט באתרי האינטרנט המעוצבים לעילא שלהם (ובטוויטר ובפייסבוק) ולהשוות אותם לאתרים המיועדים ל"שמאלנים בדם" כמו "הגדה השמאלית", אתר מרצ או אתר מק"י (וחבל להכביר מלים על חוסר הרלוונטיות הטוטאלי של אתר מפלגת העבודה). גם המקום שנבחר להשקת "הרשת" אינו "צוותא" או מרתף מוכר אחר של זקני השמאל, אלא "הלופט של קסטיאל". בתור חנון ירושלמי שמתקרב לגיל 40 אני לא יודע מי זה קסטיאל ומה עושים בלופטים, אבל זה נשמע הרבה יותר "קול" (או מילה אחרת שאומרים היום בתל אביב ועוד לא הגיעה אלינו).
שנית, שתי היוזמות מציגות את עצמן כ"יוזמות מלמטה" (אם כי בניגוד למשל לרשימת "עיר לכולנו", שתיהן ממומנות בכספים מחו"ל) ונמנעות מזיקה ברורה מדי למפלגה מסוימת או לפוליטיקאי מסוים. אלא שטבען של "יוזמות מלמטה" הוא שקשה להן מאוד להתמזג זו עם זו, כי כל אחת מהן נבנית על בסיס "חבר מביא חבר" וכל אחת מהן מפתחת אופי משלה. כך למשל, זה לגמרי בלתי אפשרי ליצור מיזוג בין "אפשר אחרת" ו"המטה הסוציאל-דמוקרטי", אעפ"י ששתיהן הוקמו באותה תקופה, ועל רקע אותה אכזבה ממה שקורה במערכת הפוליטית.
לבסוף, לשתי היוזמות משותף הרצון לאיחוד כוחות ושיתוף פעולה בין מסגרות שמאל שונות. הנסיגה בכוחו האלקטורלי של השמאל הניבה בשנים האחרונות יוזמות רבות ל"איחוד השמאל", אך הן לא הצליחו לתפוס תאוצה, ונדמה שהפיצול בין "יוזמות לאיחוד" גדול אפילו יותר מהפיצול ברמה המפלגתית (אסוציאציה מתבקשת).
רשימת שמאל משותפת – הטאבו הגדול
ההיסטוריון ד"ר אודי מנור דן לאחרונה בפיצולי השמאל לגווניו, וסיכם בחוכמה שהפתרון האמיתי לפיצול הבלתי נגמר הוא גיבוש במסגרת מפלגתית, או לכל הפחות רשימה משותפת. אך למרבה הצער, העיסוק הגלוי בבניית רשימה שכזו הוא כמעט בגדר טאבו. פעילים שיעסקו בנושא זה יפגעו בקשריהם עם הח"כים, ואילו ח"כים שיצהירו על יעד שכזה ייחשדו ע"י עמיתיהם וע"י פעילים רבים בחוסר נאמנות למסגרת. לכן, את מיזוג הרשימות משאירים כולם לאנשים אחרים (בדיוק אלה שאסור לסמוך עליהם) ולזמנים אחרים (בדיוק הזמן שבו לא יהיה זמן). לאן מנתבים את האנרגיות ואת השאיפה לשיתוף פעולה? לדיונים, למפגשים חברתיים ול"מאבקים אזרחיים" (שם קוד למאבק פוליטי שאסור לקרוא לו פוליטי). אך מה שהפעילים לא מבינים או לא רוצים להבין הוא שאין הרבה משמעות לשת"פ ב"מאבקים אזרחיים" ללא ריצה משותפת ברשימה מאוחדת לבחירות לכנסת, או לפחות יוזמה גלויה למהלך כזה.
בסופו של יום, שלי יחימוביץ' מהעבודה, אילן גילאון ממרצ, דב חנין מחד"ש וערן בן ימיני מהתנועה הירוקה שעומדים על הבמה באותה הפגנה, מתחרים זה בזה על קולות הקהל בהפגנה ועל קולות הצופים בבית. כל אחד מהם רוצה את הקרדיט לעצמו ולמפלגה שלו וכל אחד רוצה להיות במרכז הבמה. זה לא נרקיסיזם ולא דודוטופזיזם אלא כלל בסיסי בהישרדות פוליטית. לעתים קרובות, החיוכים הנחמדים ולחיצות הידיים על הבמה מסתירים נסיונות של צד אחד להכשיל במכוון את הצד האחר (אפילו בתוך אותה מפלגה) והמטרה המשותפת נשכחת. ככל שביצת השמאל מתכווצת, מתגברים הדיבורים על הצורך באחדות אך אין בהכרח קשר בין דיבורים ומעשים. המצב העגום, כמו בתוכנית מציאות, ממש לא מעודד שיתוף פעולה אלא להיפך, מעודד פוליטיקאים ומפלגות להתייחס לשותפים אידיאולוגיים כאל יריבים שיש להכשילם. אם רוצים שיתוף פעולה צריך לשים על השולחן את האתגר האמיתי, ולא להתעסק בפירורים כמו הפגנה נגד חוק ההסדרים, יום עבודה בג'סר א-זרקא, או אתר וקבוצת פייסבוק. דברים חשובים כאלה היו גם לפני "הרשת" ו"אפשר אחרת" ויהיו כאן תמיד, וכל פעיל חברתי ופוליטי תמיד בחר לו במה להשתתף – החל מעצרת קונצנזוס למען גלעד שליט וכלה בהפגנות נגד הגדר בבלעין.
אני מאחל לאנשי "הרשת" ו"אפשר אחרת" בהצלחה, ומקווה שידעו לכוון את האנרגיות שלהם לדבר החשוב באמת – ההכנה לבחירות הבאות.
נ"ב: ברשימה הבאה שלי – למה רשימת שמאל משותפת תהיה אסון ולמה לשתיים יש אולי סיכוי.
איתי אשר
(פורסם באתר "עבודה שחורה")