הפנים הכי מכוערות והפנים הכי יפות
הדיון הציבורי הסוער סביב שאלת גירוש ילדי העובדים הזרים, הצפוי להתחיל באחד בנובמבר, העלה שאלות קשות על ישראל בימינו ועל הערכים הנהוגים בה. כמו שאומרת מנהיגת המאבק וחברתי הנפלאה רותם אילן: "המאבק הזה חשף את הפנים הכי מכוערות של ישראל, אבל גם את הפנים הכי יפות: אנשים שמוכנים להילחם ברוע הגזרה".
בין השאר עלתה שאלת ההשוואה לשואה. גירוש ילדי עובדי ההגירה הוא לא שואה! הוא לא דומה לכך ואין מקום להשוואה. אבל אם ניקח לרגע את השואה, ונחשוב על המעמד המכונן שהענקנו לה בתרבות הישראלית, שווה לשאול מה אפשר ללמוד ממנה:.
1. לראשונה נוצר פס יצור של רצח – אכזרי משידעה האנושות. מודרניזם פסיכוטי בטהרתו.
2. הנרצחים היו כל אלה שההגמוניה חשבה אותם ללא ראויים, לנחותים. שלב נמוך יותר בהיררכיה הגזעית.
3. לראשונה הוגדרו בני אדם מסויימים (יהודים, צועניים, הומוסקסולים) כמי שאינם בני אדם ולכן אינם שווי זכויות.
4. קשיים כלכליים, חברתיים ומוסריים, דחפו את גרמניה של 1939 לבחור להעניש אנשים אחרים במקום להתבונן בעצמם.
הסעיף הראשון אינו רלוונטי לענינינו: אנחנו לא רוצחים פסיכוטים. זה נכון.
אבל הלקח שחשוב ללמוד מהשואה הוא שברגע שמתחילים להתייחס לאדם באופן שונה בגלל דתו, גזעו, צבע עורו או מקום מוצאו, או אז מתחיל מדרון תלול וקשה לעצור כדורי שלג כבדים. שגעון גדלות, קשיים כלכלים ופחד דמוגרפי, בנוסף להשפלה באחת משתי המלחמות האחרונות. כל אלו מייצרים קרקע פורייה דומה לזו שאיפשרה לשלטון רצחני בגרמניה הנאצית לפרוח ולשגשג.. אנחנו רואים ב'גרים שבתוכנו' נחותים מאיתנו. הם ראויים לשכר פחות, שלא לדבר על זכויות סוציאליות, ואם גם אפשר לגנוב מהם אלפי דולרים, או לבטל את הויזה מיד עם הגיעם לארץ, היה סמוך ובטוח שאיילי כוח האדם הישראלים וקרובי משפחתם בש"ס לא יפספסו חלון הזדמנויות.
בעוד אישה הרה יהודיה היא אסורה לפיטורין, עובדת זרה חוקית מאבדת את הוויזה שלושה חודשים לאחר הלידה אם סירבה לשלוח את הילול חזרה למולדתה. זה נראה למישהו ממכם הגיוני? לא הייתם מתחלחלים אם זאת הייתה אחותכם?
או אז יאירו חכמים, "איך נקלוט עוד אלפים"? אני אומרת להם כולם: תמיכה מינימלית בקליטתם ואלף משלמי מסים, משרתי צה"ל ופטריוטים חדשים, עדיפים עשר מונים על פני שכחון מוסרי וגירוש ילדים. מי יתן והחשיבות של היותנו בני אדם תקדם להיותנו דת או עם.
נועה מימן
הבעיה היא לא בקליטת הילדים הללו אלא בתקדים, ונגיד ואנחנו קולטים אותם, פליטים/ילדי עובדים זרים לא משנה, מה זה שונה נגיד מקליטת פליטים פלשתינים ובני משפחותיהם מ48? ברצינות, ברמת העקרון אין ממש הבדל, נכון שכאן מדובר שילדים שרואים במדינה היהודית והציונית בית, יתגייסו לצבא, יתרמו לחברה, זה יכול להיות נכון לאוכלוסיות מכל העולם שיחליטו לבוא לכאן, שוב פעם, ברמה העקרונית.
אני לא רוצה להרוס אבל אני חייב להזכיר עובדה קטנה ואולי נורא לא חשובה…אנחנו מדינה יהודית, בגלל זה חזרנו לכאן, חבל ארץ שומם ברובו, מדברי, מלא ביצות ואדמה שלא ראויה לא למגורים ולא לחקלאות, הקמנו מדינה, נלחמנו עליה, הקזנו עליה דם…דברים טרוויאלים כאלה, כך שיש השלכות לאזרוח זרים – דמוגרפיה היא לא מילה גסה, לא רק שהיא לא מילה גסה אלא מרכיב בסיסי ביותר להשרדותינו כאן, זאת הסיבה מדוע המדינה נגד זכות השיבה, זאת הסיבה מדוע חייבים לסיים את הכיבוש על הפלשתינים וכן זאת הסיבה מדוע קיים חוק השבות וחוק האזרחות כפי שהוא. נכון, זה הדבר הנכון לעשות הומניטרית, מוסרית, אנושית, אין בכלל ספק אבל מה עם ההשלכות? מה עם התקדימים?
אז מה זה אומר? לא לקלוט? לא, זה אומר כן לקלוט אבל בפעם האחרונה, אחרי זה, השערים נסגרים ונסגרים סופית.
אני בטוח שאם מנהלי המאבק ואת בתוכם היו מציגים "דיל" כזה זה היה מקרב את קליטת הילדים, מבטל את הגירוש, הופך את כל הדילמה להרבה יותר פשוטה וקלה לעיכול ציבורית ופוליטית.