השמינייה – רטרוספקט

נמרוד ברנע מנתח אבו-כבירית את היעלמותה של השמינייה המיתולוגית של מפלגת העבודה

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה היו: חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, ניסים זווילי, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מרום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה השולטת במנגנון חזק ומסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

חברי השמינייה בהנהגתו של חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כל חברי השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס עדיין לא חלם על מזרח תיכון חדש.

ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. כל חברי השמינייה מצאו את עצמם מחוץ למערכת הפוליטית, למעט עמיר פרץ שנשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.

בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו.

כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?


דור מזויין

מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש מחקר, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?

על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג. הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים. משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה.

ניתן למלא עמוד שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה: קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים או אפילו אינם מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.

חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: "בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה 'שמח, נפלא, לפני שהגענו'. הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.

מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי. הגברת לבני לדוגמא, שמכהנת כראש האופוזיציה, משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם עשו זאת כבר בשנות ה-80.

גם אני כתבתי כאן על ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.

השמינייה של מפלגת העבודה תתאחד חד פעמית באירוע ההשקה של הרשת, לפאנל מיוחד שיעסוק בעבר ובעתיד של השמאל הישראלי. עוד באירוע: שוק פוליטיקה מתקדמת (!) המזמין את כל הגופים והתנועות הפוליטיות מהצד השמאלי של המפה. כל הפרטים כאן.

15 תגובות

  1. לא ברור מה יותר מצחיק\עצוב, העובדה שאתר שמאל חדש חוגג את הווסדו בלופט החדש של קסטיאל, או העובדה שאת הקמתו הוא חוגג בבית האבות של מפלגת העבודה.

  2. אני לא בטוח שהשמאל הישראלי הוא זה שדחה את השמינייה. הביקורת עליהם היא מעט בגלל "שמיניותם" (כלומר, היומרה להקים דור חדש של הנהגה) ויותר בגלל הבחירות והמהלכים האישיים של כל אחד מהם.
    בכלל, במבט לאחור, השמינייה היתה יותר מצג שהוצג לציבור מאשר אלטרנטיבה אמיתית. נכון שבתשדירי הבחירות של 92' ראו אותם מחליקים כאפות – בפועל, היו בה 4 אנשים שראו את עצמם מועמדים לירושה וכל השמונה השתמשו בה כפלטפורמה לקריירה האישית שלהם, אבל כשמינייה, הם לא חוללו שום שינוי פוליטי משמעותי – בתוך המפלגה או מחוצה לה .
    התקופה שהיתה אמורה לסמל את חילופי הדורות בהנהגת מפלגת העבודה (רצח רבין והשנים שאחריו) מצאה את השמינייה לא מוכנה להנהגה. בהמשך – כל אחד מהם עשה את הבחירות שלו, לטוב ולרע. אני לא חושב שזה השמאל הישראלי שזרק אותם: רמון דחף להקמת גדר ההפרדה והצטרף למקימי קדימה. מבחינה אישית, הוא ניהל את הקריירה שלו די בחכמה ואם לא היה מחסל אותה במו פיו, היה לו סיכוי להיות שר בכיר בממשלה שקדימה שותפה בה בעתיד.
    ביילין הלך בכל הכוח על יוזמת ז'נווה ובצע השתלטות עוינת על מרצ. בורג ופרץ קיבלו את הצ'אנס שלהם, חגי מרום הלך להפריט קיבוצים ולמיטב ידיעתי הוא מזגזג היום מאחורי הקלעים של קדימה והעבודה. ובאשר לדיין, זווילי ומסאלחה, עם כל חיבתי אליהם – כנראה אף פעם לא היה להם את זה.

    הנושא של "צעירים מבטיחים" הוא יותר עניין של מיתוג מאשר פוטנציאל מנהיגותי אמיתי. מי שיסתכל אל הצעירים של מפלגות אחרות ימצא שם ענקי רוח כמו דני דנון, אופיר אקוניס וציפי חוטובלי. השאלה מי מהם יהיה בעמדת הנהגה בעוד 20 שנה נראית לי שאלה שכל מי שמבין קצת בחיזוי פוליטי יימנע מלענות עליה כרגע.

  3. אמיתי – קודם כל תודה על התגובה. שנית, אני חושש שהיחס המתנשא הזה כלפי הלופט של קסטיאל הוא בדיוק אחת הסיבות שכמות האנשים שמחזיקים בעמדות שקרובות לשלך היא אפסית. כמה אנשים מסתובבים בסלון מזל תגיד לי? כמה אנשים הולכים לריף ראף? זה לא מחזיק מים. אתה צריך לפנות לקהלים רחבים יותר. השמאל בעבר ידע לעשות את זה (ע"ע היחס של ההסתדרות אל הפועל בכדורגל בשנות ה-40 וה-50) ובעשורים האחרונים הוא החליט להסתגר באיזו בועה סופר אליטיסטית. אלון קסטיאל הוא יזם מוצלח בחיי הלילה, וגם אם אני לא פוקד את מועדוניו על בסיס שבועי, לא ניתן להתעלם מכך שהוא מצליח לפנות אל פלח אוכלוסייה רחב בהרבה ממה שהשמאל הישראלי מצליח. בנוסף לכך, קסטיאל הזדהה באופן מוחלט עם התנועה החדשה – מרצ בבחירות האחרונות, תופעה לא פופולרית כל כך בקרב העשיריון העליון. במקום לפרגן ולחבק אותו אתה עסוק בלהרחיק אותו. אז אני שואל, ככה בונים חומה?

  4. מאת אבשלום ביצ'קוב:

    נמרוד זה נראה לך הגיוני, שאת הביקורת על הבועתיות והניכור תסווג כבועה?
    אני יכול להבטיח לך שאני לא יכול להרשות להשתכר במועדן של קסטיאל.
    הזכרת את משחקי הפועל, מה עם לתמוך בארגוני כדורגל של אוהדים?
    לעשות את אירוע ההשקה שם?
    יודע מה סתם בשביל הקטע את אירוע ההשקה לעשות במגרש החניה של איזה מפעילת שירות לקוחות גדולה?
    יש הרבה דברים שאפשר שגם משדרים מסר שהוא לא פלצני,
    אני באמת לא מבין איך לעשות אירוע השקה במי שמזוהה עם נהנתנות ועושר יכול לשדר משהו חוץ מבועתיות.

  5. מאת עמיאל גווילי:

    אוי היומרה. העסקן נמרוד ברנע מנתח את התרסקות השמאל במונחים עסקניים של פוליטיקה פנים מפלגתית, והמעבר בין הדורות. כנראה שכשמכנסים יחד את הבוגרים הפחות מוצלחים של העסקונה המפלגתית, ככה נראה הסיפור העצוב של השמאל: הוא פשוט לא מצליח לעבור מדור לדור. תקוע המסכן! בסך הכל צריך לתת לו פוש קטן, כדי שינחת בידי-אובמה של השלוש-עשרייה החדשה.
    אבל תנו לנו ביומרה: "פוליטיקה מתקדמת", "אלטרנטיווה לשמאל הממוסד". חוג רעיוני עאלק. זאת אותה פוליטיקה עבשה, של גוזלי-פוליטיקה שנתקעו בלול קטן מדי, ומנסים לעשות סיבוב על תמימי הדרך כדי לאסוף קצת אנרגיה לסבב ההתעסקנות הבא. כי היומרה האמיתית היא זאת שאתם רק מרמזים עליה: "אנחנו! אנחנו ההנהגה הבאה! איך אתם לא רואים?" (אולי כי אין מה לראות?)
    אבל אי אפשר להחזיק יומרה בלי תחכום. ואין שום תחכום בכינוס ענקי הרוח של השמינייה בלופט המגניב של קסטיאל. כי זה צועק את הסאב-טקסט יותר חזק מהטקסט היומרני: אנחנו פה בשביל העסקנות ובשביל הברברת.
    מרצ מתה בדיוק בגלל זה – העסקנות הפנימית הרגה אותה. השמינייה מתה כי לא היתה לה סבלנות. עובדה – עמיר פרץ הגיע, היה לו כוח לחכות עד גיל 55. לא אצה לו הדרך (עד שהגיע לפסגה, ואז הלכה לו הדרך לאיבוד). אתם גם עסקונים, גם יומרנים, וגם אין לכם סבלנות. כשמאלני, אני נבוך. פאתט.

  6. מאת מיקי גיצין:

    שלום למגיבים,
    אמנם אני לא מכיר אתכם באופן אישי, אבל יש לי שאלה פשוטה אליכם לא נמאס לכם להיות כל כך ממורמרים בקשר להכל. הכל לא מוצא חן בעיניכם, הכל לא לרוחכם . בעיני אחד קסטיאל אינו לגיטמי בעיני השני נמרוד ברנע במקום לבקר ולצאת נגד כל דבר שקיים או שנעשה אולי תציעו כאן או בבמות אחרות הצעות מעט יותר קונסטרוקטיביות. עם זאת, ודאי ההצעות שלכם תהיינה כאלה שתבקשנה להרחיק עוד אנשים מהעשיה במקום לצרף אותם אליה. אז שיהיה לכם בהצלחה בדרככם, אני מעריך שלאנשים שיחליטו להצטרף למיזם של הרשת יהיה בדרכם.
    הניתוח של נימרוד מאוד מעניין בעיקר מכיוון שהוא השכיל ללמוד מהנעשה בעבר בשמאל הישראלי, אני לאו דווקא מסכים איתו לגביו באופן מלא, אבל זה לא ממש משנה.
    כל הכבוד על היוזמה , כל הכבוד על הרצון לעשות ובעיקר סחתן על הרצון להגדיל את המעגל ולא להשאיר אותו רק ליושבי ריף ראף למיניהם.

  7. מאת עופר נ.:

    בלופט החדש של קסטיאל?

    לא נראה לי שכככה בונים שמאל חדש.

    מיקי, ביקשת הצעות. כבר עדיף להיפגש בג’יסר א-זרקא ליום עבודה משותף בין שלוליות הביוב, או לוותר בכלל על היומרות האלקטורליות ולהסתפק בקידום החרם והסנקציות נגד הכיבוש, שבהתעצמותם יוכלו לגרום לכך שמפלגות הימין יהיו אלה שיסיימו את הכיבוש (ואחרי זה המשחק ייפתח מחדש)

    נמרוד, נראה לי גם חיוני להזכיר את ההתבטאויות העקביות של רמון בעניין פשעי מלחמה, ואת שותפותו בפשעי מלחמה כחבר בכיר בממשלה, כדי להבין את השמינייה. גם לגבי עמיר פרץ שר הביטחון צריך להזכיר את זה. דיון חברותי עם האנשים האלה, בלי להעלות את סוגיית הדם על ידיהם, נראה לי עקר. זו הייתה הרי התימנותם (מהמילה "ימין") הבוטה ביותר.

  8. אוי נמרוד, נמרוד.
    אתה כותב "השמאל בעבר ידע לעשות את זה (ע"ע היחס של ההסתדרות אל הפועל בכדורגל בשנות ה-40 וה-50) ובעשורים האחרונים הוא החליט להסתגר באיזו בועה סופר אליטיסטית".

    אתה יכול לענות לי מהו הלופט של אלון קסטיאל אם לא בועה סופר אליטיסטית? מי הולך לבלות בלופטים של קסטיאל אם לא האלפיון העליון? אתה באמת מנסה לטעון ברצינות שיש הבדל בין צ'יקי שיושב בריף ראף לצ'יקי שיושב בלופט של קסיטאל?

    ככה אתה מתכוון לבנות שמאל חדש? ככה אתה מתכוון לפנות ל"קהלים רחבים"? עובדי קבלן מנוצלים מבלים בלופט של קסטיאל? מובטלים משדרות מבלים בריף ראף? אתה פשוט מגוחך!

    ולמיקי:
    עופר כבר ענה לך.
    אפשר אחרת, עוד התארגנות שמאל חדשה שקמה קצת לפניכם, פתחה את הפעילות שלה בג'יזר אל זרקא, הישוב (המוכר) הכי עני ומנודה בארץ.

    פשוט תשווה את ג'יזר אל זרקא מול הלופט של קסטיאל. אני חושב שההשוואה ממצה היטב את ההבדלים בין שתי ההתארגנויות.

    (ואני לא בין היוזמים של אפשר אחרת).

  9. לא כל 'קהל רחב' הוא עובדי קבלן מדוכאים משדרות. יש גם קהל רחב בתל אביב, רעננה, רמת-השרון וגבעתיים. השמאל החדש צריך להתרומם מברית חברתית בין המעמד הבינוני לבין המעמד המוחלש.
    אם אתה רוצה לוותר מראש על כל האשכנזים שמגוש דן מצביעי קדימה והעבודה השבטיים – זו האסטרטגיה הפוליטית שלך.
    הרשת היא אמצעי לפנות לקהלים ש'אפשר אחרת' לא פונה אליהם. אין שום תחרות בין השתיים, ואני חבר בשתיהן, אני רואה אותן כמשלימות וחלק מאותו מאבק.
    חבל שמר סנדי שבוי באיזו טהרנות שמאלנית שמסרסת מראש כל פעילות.

  10. תיקון עובדתי קטנוני למר סנדי:

    "אפשר אחרת" קיימה אף היא אירוע השקה – בתיאטרון "הסטודיו" בתל-אביב. למקרה שמישהו תהה, לא נצפה רוב של תושבי ג'יסר-א-זרקא במקום. את הפעילות הבאה שלה – הפגנה נגד תקציב המדינה, אירגנה בשדרות רוטשילד פינת הרצל או נחלת בנימין, לא זוכר. גם שם, אם מישהו תהה, לא נצפה רוב לתושבי ג'יסר.

    רוצה לומר: האתגר של המשאלה-ישראלי הנכה-סוציולוגית הוא הרבה יותר עמוק ממקום ההתכנסות הראשוני, ואני מציע שלא נהיה פשטניים.

  11. נמרוד, אם מה שאתה מציע למצביעי קדימה והעבודה בתל אביב וברעננה זה את השמיניה, אתה לא מציע להם שמאל חדש אלא מרכז ישן.

    תומר – ברוטשילד פינת הרצל נאמו גם ערבים ונכחו גם ערבים בקהל. אם מה שיש ל"הרשת" להציע זה עוד התארגנות נטולת שת"פ עם ערבים, אז שוב – זה לא שמאל חדש, זה מרכז ישן.

    אם כל מה שאתם מציעים זה עוד מפלגת העבודה ועוד מרצ, אתם לא מציעים שום דבר חדש.

  12. [...] צעיר. הדוגמה המובהקת ביותר היא חברי הקבוצה שכונתה "השמינייה" – קבוצה דורית משמעותית שפעלה במפלגת העבודה בשנות [...]

  13. מאת אמילי מ:

    מילא הלופט של קסטיאל (מפגש הבא ב"מסה" או בבר של רפאל) מה שלי הציק ואף העציב היה שהמארגנים משוכנעים שנדרש די ג'י כדי לשכנע קהל צעיר לבוא ולהתרשם ממה שיכול להיות צוהר, פתח למשהו אחר, טוב יותר. מציק לי שאחד הכותבים כאן טרח בפעם האלף לציין שלא עוד אירוע במרתפים החשוכים של השמאל הזקן בא לאמר(ואמר) צוותא- לא אתנגד להתכנס שם או בשכונת התקווה ובכל מקום בו ארגיש שמשהו עומד להשתנות ואקשיב לדברי טעם (ספק אם השמיניה יספקו את הסחורה, נחיה ונראה) אז יש קסטיאל ויש שתיה ומוזיקה ורינה מצליח\ נקווה לטוב

  14. מאת אורי אלדר:

    לאור קריאת התגובות כאן ותגובתה של תמר,דבר אחד בטוח ,הדרך להתחדשות השמאל ארוכה,ארוכה מאד.מי שאצה לו הדרך יגיע (נמרוד צודק בענין זה) לאותו מבואי סתום שהגיעה השמיניה ויגיעו אליה גם ההתארגנויות במרתף של קסטיאל. חברים,לא בושה ללמוד ,לא בושה להקשיב לנסיונם של אלה שהיו כבר ברגעי השפל ורגעי ההצלחה.
    קורות העולם של ה "שמאל" מלאים בנסיונות לתפוס את השור בקרניו מבלי לדעת מה בתוכו.עצם ההגדרה שמאל נועדה לטשטש את התמונה. אין דבר כזה שמאל מבחינה פוליטית.יש אנשים שמאמינים במניפסט הקומוניסטי,יש אנשים שתפיסת העולם שלהם מובלת ע"י המופת של קובה וצ'ה גאוורה שדרך אגב המרחק ביניהם וטרוצקי לא רב ויש אנשים שתפיסת עולמם סוציאליסטי מובהק אם כי לא הסוציאליזם האוטופי של מרקס אלה סוציאליזם של תוצאות שפירושה שליטה בנכסי המדינה,בעלות ציבורית על שירותים שבצידה בעלות פרטית על אמצעי הייצור תוך כדי רגולציה ובקרה של השלטון עליה עם הגדרות מאד מדוייקות לבלימת תופעות של פערי אוכלוסיות סוציו אקונומיות.
    אני יודע שאלה מילים גבוהות ויש לי רק פתרון אחד ליישמם: לצאת לרחובות ,לכיכרות ולדבר ,לדבר עם כל אדם, עם כל בעל עסק קטן,פועל,אם חד הורית ,רק על מה שבאמת לוחץ להם מבלי להפליג לנושאים ברומו של עולם. אולי זה יתן סיכוי ליצירת מעמד שיודע שעושקים אותו והוא מוכן להתייצב נגד העושקים.

    ושוב,אני מציע ברצינות להפסיק לפלג את המעט שיש לנו

הוספת תגובה